|
|
עם הגידול בשיעורי
ההעפלה בקיץ 1946 התמלא
מחנה המעצר בעתלית.
הבריטים החליטו
להתחיל ולגרש את המעפילים
למחנות מעצר בקפריסין, כאמצעי להרתעת היישוב היהודי מהמשך מפעל ההעפלה.
הראשונים להיות מגורשים
היו 1,300 מעפילי הספינות
'הנרייטה סאלד' ו'יגור' באמצע
אוגוסט 1946 (מבצע 'איגלו').
באמצע 1947 כבר היו במחנות
קפריסין כ-15 אלף מעפילים.
מעמד העצורים היה כשל שבויי
מלחמה. המחנות נוהלו בפיקוח
משותף של משרד החוץ הבריטי,
משרד המושבות, ממשלת המנדט
והצבא הבריטי. אולם הניהול
הפנימי במחנות היה כולו בידי
העצורים באמצעות נציגי
המפלגות הציוניות ושליחי
ה'הגנה'.
התארגנות חשאית מטעם ארגון
ההגנה של המעפילים, שהוקמה
ונוהלה ע"י אנשי פלמ"ח, נקראה
'שורות המגינים'. במסגרתה התאמנו
כ-11,000 מצעירי המחנות באימוני
צבא, עם רובים ואקדחים מעץ,
לקראת עלייתם לארץ. כ-7,000 מהם
הספיקו לקחת חלק במלחמת
העצמאות לאחר
שחרורם.
עד לסיום המנדט גורשו
למחנות קפריסין כ- 52 אלף מעפילים
(כולל 15 אלף מעפילי
"הפאנים"
שהפליגו בהסכם ישירות לקפריסין).
מחנות בהם הוקמו אוהלים
כונו "מחנות קיץ", וכאלה שכללו
צריפי פח כונו "מחנות חורף".
תנאי החיים במחנות היו קשים.
המזון היה דל. החום בקיץ,
באזור נטול צל, והקור בחורף
היו כבדים. אך האירגון
הפנימי והסיוע מהיישוב בארץ
ומארגון הג'וינט הקלו על הסבל.
במחנות, שהתקיימו 30
חודשים, התקיימו גני ילדים, בתי
ספר, מרפאות, פעולות תרבות, ואף
בתי-משפט פנימיים.
נולדו מעל לאלפיים תינוקות.
במחנות נפטרו 163 עצורים,
113 מהם
תינוקות, שנקברו בבית קברות
בעיירה מרגו שליד
ניקוסיה (ב-1970 הועלו עצמותיהם
ארצה במבצע מיוחד ונטמנו בבית
הקברות בחיפה). פרסום עולמי ראשון
לשגרת החיים הקשה שבמחנות
נתנה העיתונאית
היהודית
רות גרובר שביקרה בהם
בסוף יולי 1947
בעקבות סיקורה את פרשת
האוניה 'אקסודוס',
מתוך צפייה שלא התגשמה
שמעפילי האוניה יגורשו
אליהם (בספרה "עדת ראיה" – WITNESS
– ניתן למצוא צילומים בלעדיים
מהחיים במחנות).
רבים מאנשי הפלי"ם מלווי
אניות המעפילים, ואתם אנשי
צוות זרים ומתנדבי מח"ל בעליה ב', גורשו אף הם
לקפריסין יחד עם המעפילים.
אנשי הפלמ"ח והפלי"ם במחנות
קיימו קשר הדוק בין הארץ
למחנות, כולל קשר אלחוטי עם
מפקדת הפלמ"ח בארץ ותנועת
פעילים חופשית למדי תוך
הסתייעות במנהרות שנחפרו,
ספינות דייג (בעיקר
"המיוחדת" – "טקסי-שירות" שהפעילו
יוצאי הפלי"ם בין
הארץ לקפריסין),
והצטרפות
למשוחררים על חשבון מכסת
העלייה החודשית (מדי חודש
שוחררו מהמחנות 750 איש
– מחצית
ממכסת רישיונות העלייה
הממשלתית).
התשתית הארגונית של הפלמ"ח
במחנות שימשה גם את אנשי
החבלה הימית בקפריסין,
לאחר העתקת פעילות
'החוליה'
מהארץ לאי במרץ 1947. בפרט, הברחת מעפילים מקפריסין על מנת שיצטרפו ללחימה החלה זמן
קצר לאחר תחילת הקרבות בסוף נובמבר 1947, ונמשכה עד סמוך לסגירת המחנות בתחילת
1949. עד הקמת המדינה מספרם של המוברחים היה קטן יחסית, כ-100 במספרם. מפקדות ההגנה
והפלמ"ח החלו בפברואר 1948 למסד את הטיפול בגיוס העולים מקפריסין (כך לדוגמה באפריל
1948 מצבת חטיבת הראל כללה גדוד שכונה "קפריסאים").
סמוך למועד הקמת המדינה החלו
הבריטים בשחרור קבוצות קבוצות
של עצורים. ביוני 1948
הגיעה למחנות משלחת צה"ל לטפל
בגיוס המעפילים לצה"ל. אך התקווה
לשחרור מיידי של כל
העצורים עם קום המדינה נכזבה. צצו
אמנם בתחילה בעיות לוגיסטיות
וביטחוניות, אך
הסיבה להמשך קיום המחנות הייתה
הסירוב של הבריטים לשחרר אנשים
בגיל גיוס בהתאם
לכללי האמברגו שהטיל האו"ם.
במהלך כ-10 ימים ביולי 1948 שוחררה ועלתה לארץ – באמצעות
"הפאנים" (האוניות היו עצורות אף הן
בקפריסין, שוחררו עם הקמת המדינה
ונרשמו מיד כישראליות,
נושאות השמות 'עצמאות' ו'קוממיות'; ראה עדותו של
גד הילב)
– המסה העיקרית של עצורי
המחנות (כ-30,000 איש), אך הבריטים המשיכו
להחזיק בכ-10,000 עצורים, רובם
גברים בגיל גיוס ומיעוטם
בני משפחותיהם שבחרו
להישאר איתם.
במהלך המחצית השנייה של 1948 הוברחו
מהמחנות, הועלו ארצה
והתגייסו לצה"ל כ-500 צעירים,
רוב רובם באמצעות ספינת דייג שהפעילה
יחידה קטנה של 'המוסד לעליה' שנקראה
"המיוחדת"
(במשימה הועסקה גם ספינת המעפילים
לשעבר 'מדינת ישראל').
ב-24 בינואר 1949 החל מבצע
'פדות' שבמסגרתו ביצעו
האניות 'גלילה' ו'עצמאות' שש
הפלגות להעלאת שארית
העצורים. בתחילת פברואר שוחררו אחרוני
העצורים וירד המסך
על פרק מחנות קפריסין
בהיסטוריה הישראלית.
[רשם: צבי בן-צור]
|
