ארבע פנים ל'אקסודוס' : דו"ח המפקד
מחבר: יוסי המבורגר


ההעמסה והבריחה

ב - 9.7 נשלמו כל ההכנות בכלי. כל סידורי המשכבים, המזון, המטבח, השירות הרפואי, המזכירות, מקומות הרחצה, בתי-הכיסא וכו'.

בשעות האחרונות לפני ההפלגה עוד הספקנו לקבל את הרפסודות ואת הסירות. הטנקים עם הדלק מולאו, בסך הכל כ - 400 טון.

לפנות ערב יצאנו מהנמל בו חנינו אל נמל סט, שנקבע כמקום ההפלגה. ב - 10 בלילה.הגענו לנמל זה ומיד נשלחה הודעה טלפונית ל - 12 המקומות שבהם היו מרוכזים האנשים להפלגה - 4500 המעפילים.

ב-11 בלילה התחילו לצאת מהמחנות שיירות אחרי שיירות, בסך הכל 170 מכוניות. כל הלילה עבר עלינו בניקוי נוסף של האונייה, וחלוקת העובדים לקבלת האנשים לפי רשימות שהכינונו. לכל סיפון וסיפון היה אחראי ולעזרתו עמדו כמה עובדים. הכינונו את הרפסודות והחבלים וחיכינו לבוא האנשים.

לפנות-בוקר הגיעו עובדי המכס והמשטרה הצרפתים, שהיו צריכים לבדוק את הוויזות ואת הניירות. ב - 5 בבוקר הגיעו 10 המכוניות הראשונות. האנשים הסתדרו מיד בקבוצות של 30, ובראש כל קבוצה מפקד מחלקה. המחלקות עלו אחת אחרי השנייה אל האונייה, לאחר שעברו את בדיקת המכס והמשטרה. קיבלנו את האנשים דרך ארבעה פתחים, כך שיכולנו להעלות מספר רב של אנשים בבת-אחת.

בכדי למנוע צפיפות בנמל, היה הסידור מאורגן כך : כל מחנה קיבל מספר מכוניות מסוים לפי מספר האנשים ועוד 10% מכוניות רזרביות שנסעו ריקות למקרה של קלקול, וזאת כדי שהשיירה לא תצטרך להתעכב. כמו כן כל מחנה ומחנה קיבל שעת יציאה אחרת, כדי שלא כל 170 המכוניות תהיינה בדרך.

במרחק של כ- 10 ק"מ מסט היתה נקודת כיוון, ששם עוכבו השיירות. כל שיירה בפני עצמה נסעה צפופה ובין שיירה לשיירה היה מרחק של ק"מ אחד. ב - 5 נשלחו עשר המכוניות הראשונות בלוויית מקשר עם טקסי. כשאיש זה ראה שעשר המכוניות הראשונות מתרוקנות, חזר לנקודת הכיוון והודיע לשלוח עוד עשר, כך שבמשך כל הזמן היו בנמל רק עשר מכוניות. העלייה נעשתה בסדר מופתי ובמהירות רבה.

כמה דקות לפני 12 בצהריים עלה האיש האחרון. במשך שש שעות בערך העלינו 4500 איש. ב - 10 בבוקר כבר חג מעלינו אוירון אנגלי וצילם אותנו. וכמה רגעים לפני ההפלגה, כשהנווט עמד כבר על האונייה ועמדנו לחתוך את הכבלים, הגיעה פקודה לעצור את האונייה ולא להרשות לנו להפליג. מיד הרחקנו את כל הזרים ובייחוד את הארצישראלים שליוו את השיירות.

בערב ירדנו - הקפטן ואני - להתייעצות עם אנשינו, שם נודע לנו, שהדבר נעשה תחת לחץ האנגלים. הוחלט לעשות הכול כדי להוציא את האונייה מהנמל. ידענו שאם לא נפליג מיד, נתחיל בפרשה כמו זו שהיתה בלה-סקציה, אבל בקנה-מידה עצום. לפנות-ערב נסענו עם סוכן האונייה למושל-המחוז הצרפתי, הודענו לו בדיוק את מצבנו, את כמויות המים והמזון שישנן ברשותנו, ומסרנו לו שאם לא נפליג מיד עם המזון והמים האלה שיספיקו לנסיעה בלבד, יהיה עליו לספק לנו מזון, מים ושירות רפואי (כל זה ל-4500 איש). הוא התנהג כלפינו באדיבות רבה, הבטיח שיעשה את כל המאמצים כדי להחיש את הפלגתנו, ואף יתקשר עם השלטון המרכזי בפאריז, כי אין באפשרותו לספק מזון, מים ושירות רפואי למספר כה רב של אנשים.

אחרי הפגישה עם המושל היתה לנו פגישה שנייה עם אנשינו, שהודיעו לנו כי הגיעו בינתיים ידיעות הרבה יותר חמורות. ראשית, שיעבירו אותנו למחרת בבוקר לתעלה צרה ומעבר לכמה גשרים, כך שלא תהיה לנו כל אפשרות טכנית להסתלק. שנית, בבוקר יעלו על האונייה משמרות של הצבא הצרפתי.

כעבור זמן-מה הגיעו פקידי הנמל ודרשו שנמסור להם חלק ממנוע האונייה, כדי שיהיו בטוחים שלא נברח. כל זה נעשה תחת לחץ חזק מאוד מצד הבריטים. דחינו את הדרישה באופן הנמרץ ביותר והודענו להם שיודיעו לשולחיהם, שאם לא נפליג מיד, תחולנה כל האחריות והתוצאות הקשות (ותהיינה תוצאות קשות) על ראשיהם. בלילה החלטנו לעשות כל מאמץ אפשרי כדי לברוח. מבנה הנמל היה לרעתנו. הוא היה צר וארוך והקשה מאוד על הבריחה, בייחוד משום שאונייתנו היתה רחבה וגדולה.

היה צורך דחוף להשיג ספינות-גרר ונווט, שבלעדיהם אי-אפשר היה לבצע את הבריחה. בעזרת ידידים התחילו חיפושים נמרצים אחרי ספינת-גרר ונווט והוחל במו"מ מזורז בשטח זה. לפני חצות מצאנו נווט שהסכים להצעה שלנו במחיר אגדתי של שני מיליון פראנק. באותו זמן קיבלנו שיחה טלפונית אחרונה מפאריז, שהגיעו אליהם ידיעות עוד יותר שחורות. ידיעות אלו סיפרו כי לחץ הבריטים הוא כה חזק, שהידידים הטובים ביותר לא יוכלו לעשות דבר בשבילנו. הלחץ בא ממיניסטריון-החוץ הבריטי, ונגד זה אין מי שיתייצב. בינתים נסתיים המו"מ עם הנווט והוסכם שב - 2 אחר-חצות הוא יופיע על האונייה, ועד אז עלינו לסיים את כל ההכנות לבריחה.

באחת אחר-חצות היתה כבר הספינה מוכנה להפלגה. המכונאי הראשי הכין את הדוודים, והדליק את המנוע. כן הכינונו את הסולם במקום עלייתו של הנווט. בחרטום הכינונו את המנופים להרמת העוגנים, גרזנים וסכינים ומכשירי ריתוך חשמליים למקרה של ניתוק הכבלים וגם פנסים רזרביים, למקרה שנישאר בלי אורות. באונייה לא ידע איש על המתרחש. כולם ישנו שנת ישרים. ב 1:30 חזר הקפטן מפגישה עם הנווט. סיימנו את כל ההכנות. מזג-האויר היה מצוין - כמעט שלא נשבה רוח. פחדנו רק שהיא תתגבר. חרטום הספינה היה מכוון במקום לפתח הנמל, לצד ההפוך. חיכינו עד 3.00-2.30 והנווט לא בא. החלטנו לנסות לצאת בעצמנו.

כשחזרנו לספינה בחצות חיכו כמה פקידי מכס ונמל, ששמרו על הרציף ליד הכבלים. הזמנו אותם לשתייה ואכילה. התפקיד הוטל על הכומר והוא הוציא מיד מכל טוב, קופסאות על-גבי קופסאות, האכיל והשקה אותם כיד המלך ואף נתן להם כמה מתנות. באותו זמן שחו שני קצינים אמריקניים לחוף, הורידו את כל הכבלים והשאירו רק חבל פשתן אחד. כשסיימו, החזרנו את פקידי הנמל לרציף. הם לא הרגישו שבמקום 5 כבלים ישנו רק חבל אחד.

ב - 3 החלטנו לנסות לצאת בעצמנו. לאט-לאט הרמנו את העוגנים והתחלנו לשחרר את החבל בירכתיים. כשהפעלנו את המנופים, ניסינו להפעיל גם את הפרופלור,1 כדי לקבל נטייה, יחד עם העלאת העוגנים, לצד פתח הנמל. לפתע התברר שהפרופלור תפש איזה גוף זר ופעולתו נבלמה. דבר זה ייאש אותנו מאוד, כי לרוב במקרה כזה צריכים להעלות את הספינה למספנה לתיקון. ההרגשה היתה קשה ביותר. לאחר כל ההכנות הארוכות והמתוחות לנסיעה בא מקרה כזה ושם את כל התקוות לאל.

המכונאי לא התייאש וניסה בכל זאת להפעיל את המכונות, קדימה ואחורה בלי הפסק, ואחרי שעה וחצי של עבודה הצליח הפרופלור לקרוע את הכבל שנתפס בו והתחיל לעבוד. בגלל מקרה זה איבדנו שעה שלמה, ובכל זאת החלטנו להמשיך בתכנית - ולברוח. העוגן הורם. בזהירות ובאטיות רבה החל רב-החובל לסובב את האונייה קדימה ואחורה, ותוך כדי כך סובב אותה יותר ויותר לעבר פתח הנמל.

ובאמת, כעבור 30 דקות הצלחנו לסובב את האונייה לעבר הפתח. היינו צריכים לעבור עוד שני סיבובים עד היציאה ובאחד מהם נתקענו עם הירכתיים לתוך המזח ונעצרנו. שוב איבדנו חצי שעה וגם הפעם הצלחנו על-ידי נסיעה קדימה ואחורה ועל-ידי מאמץ עצום של הספינה, לצאת מהסיבוב. לפנינו היה עוד הסיבוב השלישי והאחרון של היציאה. בסיבוב זה התחזקה הרוח וסובבה את הירכתיים לעבר פתח הנמל, בדיוק לכיוון ההפוך של נסיעתנו. החלטנו לצאת עם הירכתיים קדימה. בינתיים דחפה אותנו הרוח ועלינו על שרטון. החלטנו שהמשחק אבוד. מרגע לרגע התיישבנו יותר ויותר על השרטון. לפי הצעת אחד הקצינים, הוחלט להפעיל את האונייה בכל כוח מהירותה. מהירותה הגדולה היא כרגיל 90, ופה החלטנו לעלות עד 115. כעבור רבע שעה של עבודה מאומצת התחיל המדחף לדחוף את החול והצלחנו לצאת, בהשאירנו חריצים עמוקים בתוך השרטון. גם הפעם זה היה בנסיעות קדימה ואחורה.

בסך-הכל נאבקנו עם השרטון שעה וחצי. עשינו את הסיבוב המלא ויצאנו. בערך בשש הגיע הנווט של הנמל ואתו אחד הנווטים (שהיה צריך לקבל את שני מיליון הפראנקים). הם עמדו מהצד והסתכלו איך אנו נאבקים עם השרטון ולא נגשו לעזור, ולו גם בעצה בלבד.

וכך, אחרי מאמצים רבים וקשיים הצלחנו לצאת מהנמל.

מיד עם צאתנו מהנמל חיכתה לנו משחיתה אנגלית, שלמעשה חיכתה לנו כבר שבועיים בנמל מרסיי. לא שמנו אליה לב והמשכנו לנסוע במהירות של 11 - 12 מיל, כי לא רצינו לגלות את המהירות המלאה של הספינה. המשחיתה נסעה מאחורינו במרחק של כמה מילים.

למחרת חג מעלינו מפציץ בן ארבעה מנועים, ואחרי זה הופיעה הצלבנית המפורסמת 'אג'קס' (שהטביעה את 'גראף שפיי' במלחמת העולם השנייה) וגם היא הצטרפה לליווי. למעשה נמשך הליווי הבלתי-פוסק עד חופי הארץ.


מסלול הפלגתה של 'אקסודוס' - לארץ-ישראל וחזרה

מבנה הספינה

היו לנו ארבעה סיפונים : א' ב' ג' ד'. סיפון ד' היה התחתון ביותר ובו היו מקומות לאלפיים איש. גם בסיפון ג' היה מקום לאלפיים ובסיפון ב' - לאלף. בסיפון א' היה מקום רק לחבר-העובדים.

האנשים אורגנו במחלקות בנות 30 איש כל אחת. בראש כל מחלקה הוצב מפקד, שהיה אחראי לחלוקת מזון ומים ולנקיון האזור שלו. פקודות הקבע של הספינה וארגון המחלקות עם המפקדים נעשה עוד בחוף, במחנה. כשהגיעו האנשים למחנות הם אורגנו לפי המסגרת שהיתה בספינה. גם סדרנים נקבעו כבר שם, וכן מחלקת טבחים, מחלקה רפואית ומחלקה סניטארית.

ההכנות המקדמות במחנות הקלו את העבודה בכלי, מבחינת הארגון, לאין שיעור. האנשים ידעו את הנוהג באונייה בכל הקשור לעישון, ניקיון ואוכל - עוד לפני שהגיעו לאונייה. כך הצלחנו במשך 24 השעות הראשונות להשתלט על האנשים. מיד קראנו לישיבת מפקדי מחלקות וחילקנו הוראות.

המפקדים חזרו ומסרו את ההוראות לאנשיהם, וכך לאחר 24 שעות נכנסה הספינה לחיים תקינים של חלוקת אוכל ומים, ניקיון ותרבות, וכן הלאה.

עזרה רבה וחשובה הגישה תחנת-השידור הפנימית באונייה. בעזרת מיקרופון אחד ו - 24 רמקולים היו כל הוראה וכל קביעת פגישה נשמעות בכל קצות האונייה על כל הסיפונים. כשהיינו צריכים איש מסוים מבין 4500 המעפילים, הוא היה מופיע לגשר-הפיקוד לאחר שתי דקות.

בארגון המחלקות הקדשנו תשומת-לב מיוחדת למחלקות של הנשים ההרות והמשפחות המטופלות בילדים קטנים. הן תפסו את כל סיפון ב', שהיה הנוח ביותר והיו בו נוסף למקומות הרגילים כ- 60 קאבינות בנויות, שבכל אחת היתה קערית ומים זורמים קרים וחמים במשך כל היום. לכל קאבינה כזו הכנסנו שלוש משפחות.

השירות הרפואי

סימה, אחת המלוות, היא שארגנה את השירות הרפואי. לעזרתה עמדו כמה רופאים מבין המעפילים וגם 12 אחיות מאומנות. לכל סיפון היתה מרפאה, ובסך הכל שלוש מרפאות. במרפאות אלו ניתנו עזרה ראשונה וטיפול בסיסי לאנשי אותו הסיפון. נוסף לכך היה בית-חולים עם 60 מיטות. כבר ביום הראשון

החלה המחלקה הזאת לפעול, ויש לציין את המסירות של סימה ויחד עם זה את הרשלנות של הרופאים מבין המעפילים, שלא התמסרו לעבודה בכל הרצון הדרוש. תמיד היה צריך לזרז אותם, ובסערה הקלה ביותר נפלו למשכב ולא טיפלו בחולים. חוץ מהרופאים מבין המעפילים לקחנו אתנו רופא יהודי-אנגלי וחובש אמריקני מבין המלחים, ושניהם עבדו במסירות רבה, אם כי בסערה הם חלו במחלת-ים ואז נשארה רק סימה שעבדה כל הזמן, כי הרגישה מצוין בים. נוסף לעבודה הזאת היתה סימה אחראית גם לטיפול בילדים ולחלוקת מזון מיוחד נוסף לילדים.

במבחן האחרון, בזמן הקרב עם הבריטים, כשהיו פצועים רבים, היחידים שהגישו עזרה בזמן ההתנגדות היו סימה, הרופא האנגלי והחובש האמריקני. השאר הגישו את העזרה רק כשנסתיימה ההתנגדות.

חלוקת מזון ומים

מזון ומים היו לנו ל-14 יום. המים נועדו להספיק לפי חישוב של 3 ליטר לאיש ליום. היות שהדרך הקודמת של פעולה משותפת עם ספינות אחרות התבטלה, ויצאנו במהירות לארץ, החלטנו לתת לאנשים כמות מזון כפולה. הם אכלו במשך שבוע מזון שהוכן לשבועיים. הודות למטבח המשוכלל שהיה לנו, שכלל מקררים חשמליים גדולים, חדרי-קירור, דוודים לבישול על קיטור, כיריים, תנורים ומחסנים מאווררים, יכולנו להכין אוכל מבושל לאנשים שלוש פעמים ביום. התפריט היה זה : ליטר קקאו עם חלב, גבינה שוויצרית, צנימים 300 גרם ליום. בצהריים : מרק ירקות עם תפוחי-אדמה וגזר, בשר, קופסאות של פירות משומרים וליטר מים. בארוחת ערב : קפה וקופסת סרדינים או סלמון. בימים אחדים נתנו אורז, קוואקר וכו'. המזון לילדים הוכן לפי דרישת הרופאים. נוסף לאוכל הרגיל הם קיבלו דייסות של קוואקר ואורז, מיץ עגבניות, מיץ אשכוליות, קופסת חלב לילד ליום, פירות טריים וירקות טריים. בצורה זאת ניתן למעשה לילדים ולמבוגרים מזון טוב יותר מאשר קיבלו בחוף. הכמות בקלוריות היתה למעלה מ - 3000 ליום.

חלוקת המזון נעשתה בזמנים הרגילים. בשעה הקבועה נקראו מפקדי המחלקות למטבח, כל מפקד מחלקה קיבל שני דליים. הם היו נכנסים לפי סדר המחלקות - 5 מ"מים יחד, ובדלת שנייה יצאו, כך שבמשך 40 רגע נשלמה חלוקת המזון ל - 4500 איש. חלוקת המזון נעשתה בסדר מופתי והמזון היה בלתי-רגיל באיכותו ובכמותו בספינות מעפילים.

חלוקת מים

בשעה הקבועה מדי יום התייצבו המ"מים עם הדליים ליד ברזי המים בסיפונים השונים וקיבלו את הכמות הקבועה, ליטר לאיש ליום. הביקורת על הברזים היתה בחדר-המכונות. עם גמר חלוקת המים היינו סוגרים את הברזים של המים המתוקים ולא היתה שום אפשרות לגניבת מים מהצינורות. כמות המים שלקחנו היתה 150 טון. הטנקים היו מלאים פלוס 10 טון ליום, שהיינו מייצרים באבפורטור (מתקן זיקוק) שלנו ואף פעם לא עמדנו במצב של חוסר מים. גם לחיפה הגענו עם עשרות טונות מים.

סדרנים

לכל סיפון היתה פלוגת סדרנים, שתפקידה היה לשמור על הסדר ועל התנועה בספינה, על הנעשה במסדרונות, על תור למרפאה, חלוקת האוכל, בתי-הכיסא והמקלחות. הסדרנים ברובם היו צעירים מתנועות-הנוער, שמלאו את תפקידם ברצון טוב, אבל יכולתם, מפאת גילם הצעיר, היתה מוגבלת.

ניקיון

הניקיון באונייה עמד על רמה גבוהה, היו כל האפשרויות לשמור עליו. היו לנו מטאטאים, חומרי דיזנפקציה (חיטוי), המעברים היו רחבים, והחשוב ביותר - שהאונייה היתה נקייה עוד לפני הנסיעה, כך שקל היה לשמור על הניקיון.

המזכירות

מזכירות האונייה פעלה בכל השטחים של רישום וקניות וכן של בירור כל מיני עניינים בין התנועות והמחלקות השונות. המזכירות עסקה גם בהכנת סטאטיסטיקות ונתנה תמונה ברורה בכתב על הנעשה יום-יום בספינה.

העבודה התרבותית באונייה

נקבעה ועדת-תרבות, שהוציאה יום-יום עיתון, שהודפס במכונת-כתיבה ב - 50 אקסמפלארים והודבק על הקירות בסיפונים השונים. העיתונים הודפסו בעברית, אידיש, הונגרית ורומנית. חוץ מהעיתון הפעלנו תחנת-שידור של האונייה, שפעלה 7 שעות ביום : מ - 9 עד 12 ; מ - 2 עד 5 ; ומ - 7 עד 9. תכנית השידור כללה : כל בוקר כרבע שעה מוסיקת תקליטים. אחר-כך חדשות ולימוד עברית. רבע שעה ניתנה לפיקוד הספינה, כדי למסור הוראות למעפילים וסקירה על המצב. כחצי שעה הוקדשה לתכנית כבקשתך. הבקשות היו מתקבלות על-ידי קציני התרבות שבכל סיפון. בערב הוגשה התכנית על-ידי המעפילים עצמם. הופיעו בה מקהלות של תנועות שונות, קריינים, זמרים וכו'. נוסף לכך סייעה התחנה בארגון הסדר בספינה, להזמנת אנשים, הודעה על חלוקת אוכל וכדומה. בתחנה טיפל בחור אמריקאי מחבר המלחים, והוא אשר שימש כקריין בשידור לעולם, בעת ההתקרבות לארץ.

קשר

הקשר פעל בהצלחה מלאה. בכלי היו לנו שני מכשירים, אחד אמריקאי גדול ואחד שלנו קטן, היו שני 'גדעונים'2. ו'גדעוני' אמריקאי, שעליו הוטל התפקיד לקלוט את הודעות מזג-האויר וכל ההודעות הניתנות באנגלית. שעה אחרי ההפלגה קיבלנו קשר והודענו לסידני3 על כל הקורות אותנו. 12 שעות אחרי ההפלגה הקימונו כבר קשר עם איטליה, וביום השלישי כבר עם הארץ. כל הזמן שמרנו על הקשר עם שלושת המקומות. בימים האחרונים הכינונו את מכשיר השידור. ניסינו אותו עם תחנות-החוף ובהקפדה מיוחדת. הכינונו את החומר לקריאה וחזרנו עליו עם הקריינים, כך שבשעה שנקבעה לכך העברנו את השידור באופן מסודר לעולם (ראה על כך בפרק מיוחד בהמשך).

המקרה עם היולדת

ביום השני של הנסיעה נולד לנו בן. הלידה עברה בסדר והאם והבן היו בריאים. כעבור יום ילדה אישה שנייה, והפעם היו סיבוכים. למעשה החל הסיבוך אתה עוד בצרפת. היא היתה בבית-חולים והובעה התנגדות להפלגתה, אך היא ובעלה עמדו בכל תוקף על הנסיעה, אף כי הזהירו אותם לגבי התוצאות הקשות הצפויות. הלידה עברה בסדר, אך הילד נולד קטן מאוד במשקל, אבל בריא. כעבור יום מתה האם מסיבוכים. מיד עשינו הכול כדי להציל את התינוק. הבאנו אותו ליולדת השנייה כדי שתיניק אותו. אך היות שלא היה לה די חלב, נתנו לה מזון מרוכז ומיוחד כדי שתוכל להיניק גם אותו. נוסף לזה הוטל על האחות הראשית לטפל אך ורק בתינוק זה. אחרי טיפול אינטנסיבי במשך כמה ימים, התאושש הילד. את גופת האם העלינו לסיפון, כיסינו אותה בדגל הלאומי. הכינונו ברזנט עם משקלות והכנסנו את הגופה פנימה. לפנות ערב, בנוכחות כל חבר המלחים, בעלה וכל המלוים, הספדנוה במלים קצרות, נשאנו את הגופה עד דופן הספינה, קראנו פרק בתנ"ך, הורדנו את הדגל והגופה צללה לתהום.

היום האחרון

היום האחרון עבר עלינו בהכנות הטכניות, שכללו: הכנת ברזי לחץ של מי ים (18 צינורות), 4 צינורות של שמן בלחץ של 180 פאונדס, תיל דוקרני שבו ביצרנו את כל המקומות החלשים, כגון: החרטום, הירכתיים וההגה הרזרבי. רשתות לכיסוי כל החלונות וכל הפתחים, כהגנה מפני פצצות מדמיעות, לבסוף תחמושת, שכללה : קופסאות שימורים, בקבוקים, תפוחי-אדמה, ברגים ומקלות. נוסף לזה היה צינור קיטור שעבר את כל האונייה. הסיפון חולק לקטעים, לשם הגנה היקפית של הספינה. כל קטע נמסר לתנועת-נוער אחרת. כדי לא לעורר את תשומת לב האוניות שבים, סידרנו את כל ההכנות בלילה ובשקט רב. רק בלילה האחרון חילקנו את חברי התנועות, ובמשך הלילה הם התחילו לבצר את כל האונייה. התכוננו לסיים את כל עבודת ההתמדות עם בוקר.

בדיוק בשעה 2 התקרבו אלינו שתי משחיתות והודיעו לנו לעצור, כי אנו נמצאים במים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל. ענינו שאנו נמצאים לפי כל חישובינו 20 מיל מחופי הארץ, אך בכל זאת שינינו מיד את הקורס4 למערב. הבריטים, ללא כל הזהרה מוקדמת, התקרבו ונגחו אותנו, ומיד עלו כמה מלחים על אונייתנו והצליחו לכבוש את הגשר. מיד הפעלנו את ההגה הרזרבי, שיתקנו על-ידי כך את ההגה שעל הגשר והמשכנו להוביל את הספינה בכיוון הרצוי לנו. מיד לאחר ההזעקה תפשו התנועות את מקומן בסיפון והתחילו להתנגד לקבוצות המלחים שעלו לסיפון. ההתקפות נהדפו.

המלחים השתמשו במאות פצצות מדמיעות, ורק הודות לרוח ולמהירות נסיעתנו עבר עשן הגאזים. המשחיתות המשיכו בתכסיסי נגיחה. הן הסתדרו שלוש מכל צד ושתיים-שתיים היו מתקרבות לנגוח אותנו. הצלבנית5 עמדה מהצד וכיוונה את כל הפעולה.

בינתיים הצלחנו לשחרר שתי דוברות כבדות, שכל אחת נפלה על משחיתה אחרת ומחצה את המעקה והגשר שלהן. במשך כל זמן ההתנגדות השתמשו המלחים שנלכדו בתוך הגשר באקדחים ותת-מקלעים, ונוסף לזה ירו משתי משחיתות במכונת-ירייה כבדה. רק העובדה שעל הסיפון היו 300 400 איש בלבד, הצילה אותנו מאבידות כבדות יותר. במהלך הקרב נלקחו כמה עשרות שבויים בידינו, ויכולנו לעשות בהם כטוב בעינינו, אך לא נגענו בהם לרעה. כתוצאה של הנגיחות משני צדי הספינה ניבעו פרצות גדולות בסיפון ג'. אחת באורך של 12 מטר וכמה קטנות באורך של 5-4 מטר. פגיעות אלו סיכנו את מבנה האונייה, וכל רגע עמדנו בפני סכנה של התמוטטות הסיפונים. כתוצאה מהנגיחות החלו פורצים מים לספינה בכמויות גדולות. בהתחשב עם מספר האנשים שלא הותאם לסטאביליות (יציבות) של הספינה, והעובדה שהצינורות של ניקוי המים נסתמו וסיפון ד' היה מלא מים בגובה של 70 ס"מ והמים עברו מצד לצד - היינו בסכנה חמורה ביותר. רק על-ידי גיוס של המעפילים והפעלת המשאבות הצלחנו להוציא את המים. יכולנו להמשיך בהתנגדות ולהפליג הלאה ברצוננו, אולם היו לנו נפגעים רבים (לפי הודעת הרופאים הרוג אחד ו 5 פצועים קשה מאוד, 20 פצועים רציניים ו - 100 עד 120 פצועים קל). כמו כן הודיעו הרופאים באופן ברור שאם הפצועים לא יקבלו עירויי דם בהקדם האפשרי, עובדה זאת בלבד תגרום למותם של כמה פצועים.

נוסף לכך, הודיעו כמה קצינים שהספינה לא תוכל להחזיק מעמד בנגיחות נוספות. לאור כל הגורמים האלה, החלטנו לנסוע לחיפה ולוותר על התכנית של עלייה לחוף. נסענו לחיפה בכוחות עצמנו, כשאנחנו שולטים בגשר. הודענו למשחיתות שאנו נוסעים לחיפה ודרשנו עזרה רפואית. מיד הובאו רופאים מהמשחיתות, אולם העברת פצועים למשחיתות לא נעשתה, כי הרופאים טענו שזה עלול לסכן את חיי האנשים. במשך כל זמן ההתנגדות הצלחנו לשדר בבירור את מהלך הקרב, את המשך השידור שהחילונו בו בלילה הקודם הבאנו למחרת היום.

לחיפה הגענו בשתיים אחר-הצהריים. הוכנסנו לנמל ומיד הוחל בגירוש.

בזמן ההתנגדות רוכזו בסיפון ג' למעלה מ - 2,500 איש, כי זה היה המקום הבטוח ביותר מפצצות גאז ובדיוק במקום הזה החלו לחדור מים. האנשים, כולל הילדים ראו במו עיניהם איך המים חודרים והתחילה פאניקה איומה. במשך שעה וחצי הסתובבנו בין האנשים והרגענו אותם, אך לא נוכל לשכוח את הפנים הנפחדות של הנשים והילדים. זו היתה זוועה. מאות התעלפו בשעות האלה.

זו היתה למעשה הסיבה העיקרית שלא ארגנו התנגדות בזמן הגירוש, כי האנשים היו עייפים מהטרור הזה של הנגיחות הרצופות והפצצות המדמיעות. האלפים שהיו במחסן ראו בעיניהם את המוות וחשו את סכנת הטביעה. נוסף לכך היו לנו פצועים רבים. בגלל גורמים אלה לא ארגנו התנגדות בזמן הירידה. ידענו כי האנשים לא יעמדו בכך ולארגן התנגדות של מעטים לא היה טעם. האנשים היו שבורים ורצוצים אחרי ליל הבלהות.

  1. מדחף הספינה.
  2. כינוי לאנשי-קשר במסגרת 'עליה ב''.
  3. כינוי למרכז 'המוסד'.
  4. כיוון.
  5. סוג של ספינת מלחמה.


האתר מפרסם סיפורים אישיים רבים כפי שנכתבו ע"י האנשים עצמם; אין למערכת האתר אפשרות לאמת את כל פרטיהם ולכן כל הנכתב באחריות בלעדית של הכותבים.

Copyright© 2006 - 2014: Articles/stories/presentations/pictures - respective authors and/or copyright holders; Website design & code (html/php/xml/javascript) - Tzvi Ben-tzur; All rights reserved.