ניתן לומר בביטחון מלא, שהגעתה לנמל ת"א של האונייה 'נורה' ב- 1.4.48 – אוניית הנשק נושאית המשלוח הימי הראשון של נשק צ'כי עפ"י הראשונה בעסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה – הביאה לנקודת המפנה של אפריל 1948 במלחמת העצמאות.

את הדחיפה למחקר על ה'נורה' קבלתי מידיד, לוחם פלמ"ח, שאת מלחמת העצמאות הוא החל מיד לאחר החלטת 'כ"ט בנובמבר' 1947: "יהודה, אני יודע שהיית המלווה של אוניית רכש [המדובר באוניה 'הזקן']. בתחילת המלחמה לא היו לנו מספיק רובים וחלק מאתנו נאלצו להילחם עם 'סטנים' עלובים. האם לא ניתן היה להקדים את הגעתן של האוניות?". השבתי לו בו-במקום שהצי הבריטי המשיך לקיים את הסגר הימי על חופי הארץ עד לסיום המנדט ב-15 במאי 1948, אך יחד עם זאת החלטתי להתמודד עם השאלה שהוצגה ולחקור את כלל המרכיבים שהביאו ב"סופו של יום ארוך" להפלגת אוניית הנשק הראשונה 'נורה', תחת פיקודו של בנימין ("בן") ירושלמי.

ייחודה של 'נורה' בהיותה אוניית הנשק הראשונה שהגיעה במלחמת העצמאות, ותוך פריצת הסגר הימי הבריטי הביאה נשק רב שבזכותו הצליחו כוחותינו להתגבר על "משבר מרץ 48" במלחמה ולעבור ממגננה למתקפה – פריצת המצור על ירושלים במבצע "נחשון" והניצחון בקרב משמר העמק. בעקבות הנשק שהביאה, זכה לראשונה כל חייל בחטיבות הלוחמות ברובה אישי ולא כפי שהיה נהוג קודם – לשייך את הרובה לעמדה בה היה מצוי. בפגישת "הצדעה לנורה" שהתקיימה ב- 1968 לציון עשרים שנה להגעתה וששודרה ב'קול ישראל', בהשתתפות בן-גוריון (כח"כ מן המניין), שייקה דן, אברהם ברושי, יוס'קה יריב, אפרים אילין ובן ירושלמי, סיכם בן-גוריון: "לדעתי הנשק הצ'כי הציל את מדינת ישראל, ממש! בהחלט! בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים".