המאבק הצמוד והחבלה הימית

המאבק הצמוד והחבלה הימית

הפעולות הצבאיות של הפלמ"ח בתמיכה בהעפלה

עם סיום מלה"ע, ולמרות הזוועה של השואה וסבלם של מאות אלפי יהודים שמצאו עצמם חסרי כל במחנות פליטים ברחבי אירופה, המשיכו הבריטים במגבלות חמורות על עלית יהודים לא"י במסגרת מדיניות "הספר הלבן" שלהם מ-1939. התנועה הציונית הגיבה בפתיחת שתי חזיתות מאבק בבריטים. החזית האחת הייתה חידוש מפעל ההעפלה. בחזית השניה, במקביל לפעילות מדינית, בן-גוריון הטיל על ארגון ה'הגנה' להערך למאבק מזוין כנגד הבריטים. מרכיב מרכזי בהערכות היה הסכם בין שלשת ארגוני המחתרת – הגנה, אצ"ל ולח"י – לתאום פעילויות נגד הבריטים תחת מסגרת שכונתה 'תנועת המרי העברי'.

הפלי"ם השתתף בפעיליות תנועת המרי במסגרת גדוד האם שלו – הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. הפעולה הראשונה התרחשה ב-10 באוקטובר 1945, כאשר בפשיטה נועזת שיחרר כח של הפלמ"ח את כל 208 המעפילים שהיו עצורים באותו זמן במחנה המעצר בעתלית (הקש כאן לעדותו של יוסקה יריב על הפעולה, בה פיקד יצחק רבין ז"ל על אחת משתי המחלקות שנטלו בה חלק). שבועיים מאוחר יותר, נשא שר החוץ הבריטי בווין נאום שהובן ע"י התנועה הציונית כהכרזת מלחמה על הציונות ועל הגירת יהודים לא"י. ההגנה הגיבה במהירות ובתקיפות. בלילה שבין ה-1 ל-2 בנוב. 1945, במבצע נרחב שכונה "ליל הרכבות", חיבלו יחידות של ההגנה והפלמ"ח במסילות ברזל לאורכה ולרוחבה של הארץ והביאו לשיתוק תנועת הרכבות. במסגרת המבצע ביצעה "החוליה" – יחידת הפלי"ם לחבלה ימית והגרעין ממנו צמחה "שייטת 13" המפורסמת, בפיקודו של יוחאי בן-נון – את פעולתה המבצעית הראשונה בה הצליחה לחבל בספינות של משמר-החופים הבריטי.

"השבת השחורה" – התגובה הבריטית הקשה לפעולת 'ליל הגשרים' של הפלמ"ח, שבמסגרתה נעצרו ב-29 ליוני 1946 אלפי חברי הגנה ופלמ"ח יחד עם מנהיגים פוליטיים וכמה מבכירי היישוב – הביאה את תנועת המרי לסוף דרכה: מנהיגי היישוב המאורגן הבינו שהמשך פעולתה מהווה איום רציני על ההישגים ויכולת ההערכות של היישוב, הן במישור האזרחי והן במישור הצבאי, להמשך המאבק בבריטים וההכנות למלחמת העצמאות, והם הורו בהתאם על הפסקת הפעולות המזוינות [הערת מערכת]. היישוב המאורגן החליט לנטוש כמעט לחלוטין את המאבק הצבאי בבריטים ולהתרכז במאבק המדיני (במסגרתו, בועידת פריז בקיץ 1946, שינתה התנועה הציונית כיוון והסכימה לרעיון חלוקת הארץ; בכך התחילה להיסלל הדרך להחלטת הכ"ט בנובמבר) ובהכנות להתמודדות צבאית עתידית צפויה עם הערבים – החלטה שבמבחן התוצאה הוכיחה את עצמה כנכונה ונבונה מעל לכל ספק. המאבק המזוין של ה'הגנה' בבריטים נמשך אמנם, עד לקיץ 1947, אך רק במה שהיה קשור ישירות למפעל ההעפלה, וזכה בהתאם לכינוי "המאבק הצמוד" (צמוד להעפלה). במסגרת המאבק הצמוד בוצעו בהצלחה כתריסר פעולות חבלה והתקפות על מתקנים ששימשו את הבריטים בפעילותם נגד עליה ב' (ספינות משמר, אניות גירוש, מתקני ראדאר בהר הכרמל, תחנות משטרת החופים).

לקראת סוף 1947 ירדה החשיבות של המאבק בבריטים ותשומת הלב עברה למלחמת העצמאות ורכש אמל"ח. בשלב זה זוהתה מטרת ימית חדשה ש"דרשה טיפול" – ספינת נשק בשם 'לינו' נושאית 8,000 רובים ותחמושת רכש מצ'כוסלובקיה עבור הפלסטינים, בדרכה מיוגוסלביה לסוריה. ב-10 באפריל 1948 חיבלו 3 פלימניקים בספינה בשעה ששהתה בנמל בארי שבאיטליה (ראה מבצעי שלל לסיכול רכש ערבי). העברת המטען התעכבה, אך בסופו של דבר נימשה הנשק מהמים ונשלח שנית באוגוסט 1948, הפעם בספינה בשם 'ארג'ירו'. במבצע נועז שזכה לכינוי "מבצע השודד" השתלטו שני יוצאי פלי"ם על הספינה, כיוונו אותה למפגש עם קורבטות של חיל הים, והנשק הגיע בסופו של דבר לחיילי צה"ל הנלחמים במלחמת העצמאות. בעקבות החבלה המוצלחת ב'לינו' הוחלט על הקמת יחידת חבלה קטנה באירופה שתפעל לסיכול רכש אמל"ח ערבי. היחידה, שכונתה 'יחידת ההכשלה', הוקמה ביוני 1948 ופעלה חודשים ספורים בלבד. פעלו במסגרתה גם קומץ יוצאי פלי"ם (יוסל'ה דרור, מאיר פליק, יעקב "מלך" בן-ציון, משה נחשון).