מפעל הרכש וצי אוניות הנשק

רכש – מפעל הרכש וצי אוניות הנשק

חזור לדף הבית

טבלת הפלגות אוניות הנשק במלחמת העצמאות

משלוחי אמל"ח מסווה באוניות של חברות ספנות מסחריות

[הערת מערכת]

אוניות הרכש – מועדי הגעה ושמות המלווים

מימון הרכש
ו"מגבית גולדה"
מאת: ד"ר דורון רוזן

רֶכֶש – מושג שמשמעותו בתקופת הקמת המדינה הייתה השגת אמל"ח בכל צורה ודרך אפשרית – היה מהמשימות המרכזיות והקריטיות ביותר בתקופה שהובילה למלחמת העצמאות ובמהלך המלחמה במיוחד. תעיד על חשיבות נושא הרכש העובדה שבן-גוריון הרבה לעסוק בו אישית, כפי שמשתקף היטב ביומן המלחמה שלו. על פעילות הרכש הייתה אחראית 'יחידת הרכש' של ה'הגנה', שעברה לצה"ל עם הקמת המדינה [הערת מערכת]. את היחידה ואת הרשת המסועפת של אנשים וגופים נוספים שסייעו לה ופעלו במשימות רכש למיניהן, בארץ ובחו"ל, נהוג לכנות 'מערכת הרכש' (או 'מערך הרכש' בחלק מהמקורות). סך פעולתם, כיאה לפעילות ענפה ורחבת היקף למען מטרה לאומית חשובה, מכונה 'מפעל הרכש' [הערת מערכת]. חלק לא מבוטל מהאמל"ח הנחוץ יוצר בארץ, אך רובו (כולל המכונות וחומרי הגלם עבור הייצור המקומי) נרכש בחו"ל והועבר ארצה – עובדה שהעמידה בפני מערכת הרכש אתגר כפול: אתגר איתור מקורות וקניית אמל"ח ואתגר העברתו-הברחתו לארץ, כאשר בדר"כ העברת האמל"ח לארץ הייתה משימה יותר מורכבת ומסובכת ממשימת קנייתו.

שאול אביגור – מרכז פעילות הרכש בחו"ל בתקופה הקריטית של הכרזת העצמאות – טובע המונח מפעל הרכש

היו מספר מכשולים עיקריים להצטיידות באמל"ח. לפני הקמת המדינה היו אלה השליטה הבריטית בארץ (הבריטים אסרו על הכנסת אמל"ח לארץ או על ייצורו מקומית), הצורך על פי החוק הבינלאומי באישור ממשלתי לעסקאות נשק הן מצד המוכר והן מצד הרוכש (ללא מעמד של מדינה לא יכל לפיכך ארגון ה'הגנה' לקשור עסקאות נשק עבורו באופן חוקי) ואמברגו נשק שהטילה ארה"ב עוד באמצע דצמ' 1947 על ייצוא אמל"ח ממנה לאזור (ארה"ב, על המלאי העצום והזול שלה של עודפי נשק ממלה"ע, הייתה המועמדת הטבעית להתחמשות היישוב והאמברגו הכה קשות במאמצי הרכש ממנה). אחרי הקמת המדינה נעלמו אמנם שני המכשולים הראשונים הנ"ל, אך התווסף אליהם אמברגו נשק עולמי מעוגן בהחלטת או"ם. ארה"ב ובריטניה פעלו במרץ ברחבי העולם כולו לאכיפת האמברגו הזה, שהחל ב-29 במאי 1948 ונמשך לאורך כל תקופת המלחמה (הפיקוח עליו בארץ התבסס על הצבת מפקחים של האו"ם בנמלי הארץ; המפקחים הסתייעו ב-2 משחתות של צי ארה"ב ובקורבטה צרפתית). הייתה גם סכנה שהערבים ינסו לחבל, באמצעים מדיניים ו/או צבאיים, ברכש האמל"ח ו/או בהעברתו ארצה. הרכש התבצע לפיכך בחשאיות מירבית, תוך הברחתו מארץ המוצא ו/או הסוואת ייעודו האמיתי באמצעות חברות קש פיקטיביות ו/או מדינות צד שלישי, והכנסתו לארץ בהטעיה ובהסתר. עבור סוגי אמל"ח מסוימים השיטה הייתה לקנות ולייבא גרסה לא צבאית (גרסה צבאית שעברה "עיקור", מעודפי מלה"ע) שלהם באופן לגאלי ולהשמיש אותם ליישומים צבאיים במפעלי תע"ש בארץ.

הברחת נשק לארץ בתקופת המנדט לאחר מלה"ע ועד לפרוץ מלחמת העצמאות הייתה מצומצמת בהיקפה יחסית להברחות המסיביות בזמן המלחמה. רוב הנשק שהוברח ארצה בשנים 47 - 1946 היה נשק קל שנאסף/נגנב בשדות הקרב של מלה"ע באיטליה ע"י חברי ה'הגנה', מגויסי הצבא הבריטי מהבריגדה היהודית ופלוגות התובלה שהגיעו לאיטליה ב- 1944. נשק שנגנב מהבריטים בבלגיה בתהליך פירוק הבריגדה היהודית שם מצא דרכו דרך צרפת לאיטליה. המרכז באיטליה לאחסון נשק ותחמושת, אריזתו, ושליחתו ארצה היה 'בסיס א' של המוסד לעליה ב'/ה'הגנה' ששכן בחווה גדולה ליד העיר מג'נטה שבצפ' איטליה. בחווה התנהלה פעילות ענפה של הכשרת פליטים לעלייה ששמשה מסווה לפעילות (הקש כאן לפרטים). המשלוחים מאיטליה הגיעו לארץ מוסווים כמטען תמים באוניות של חברות ספנות מסחריות שפקדו את נמלי חיפה ות"א (יש לציין שספינות המעפילים לא שימשו להעברת נשק – ה'הגנה' שמרה על הפרדה מוחלטת בין פעילויות ההעפלה והרכש). חלק קטן יחסית מהנשק, שמקורו בשאריות מתקופת מלה"ע במדבר המערבי, הוברח בדרך היבשה דרך מצרים (למעט משלוח ימי בודד מבנגזי, לוב).

במקביל נוהלה פעילות רכש בארה"ב ע"י משלחת של ה'הגנה', שהחלה לפעול שם בסוף 1945 תוך שהיא מסתייעת רבות (במימון וקשרים) בהתארגנות חשאית שיזם בן-גוריון של קבוצת מיליונרים יהודים שכונתה "מכון סונבורן" (לפרטים הקש כאן). הדגש ברכש בארה"ב בשנים 47 - 1946 היה על מכונות וחומרי גלם עבור תע"ש. בזכות הציוד הזה, שהוברח ארצה במסווה של ציוד לייצור טכסטיל, הצליחה תע"ש להקים ולהרחיב את 12 מפעליה ולספק כמות משמעותית של נשק תוצרת עצמית ל'הגנה'/צה"ל בזמן מלחמת העצמאות [הערת מערכת]. בשנים 47 - 1946 נרכשו בארה"ב גם מספר אוניות צבאיות לשעבר, אמנם במקור לצרכי העפלה אך לאחר הקמת המדינה התבסס עליהן הצי המלחמתי הראשוני של חה"י.

סיפור ה'נורה' –
אוניית הנשק הראשונה;
הנשק הקל הרב שהביאה, תוך פריצת הסגר הבריטי, אפשר את נקודת המפנה של אפר' 1948 במלחמה
"הנשק הצ'כי" –
עסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה
[הערת מערכת]
פעילות הרכש בארה"ב
וביבשת אמריקה
1945 - 1949

בסוף 1946 נטל בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון בסוכנות היהודית. כבר אז הוא העריך שצבאות ערב יפלשו לארץ כאשר המנדט הבריטי יסתיים בבוא יום ולא לקח לו הרבה זמן להגיע למסקנה שמצבת הנשק שבידי ה'הגנה' לא תספיק לעמוד בפני כזאת פלישה. עוד לפני החלטת 'כ"ט בנובמבר' 1947 הוא שיגר לחו"ל שלושה מבכירי ה'הגנה', יהודה ארזי, אהוד אבריאל ומאיר "מוניה" מרדור – "שלשת הגדולים" כפי שנהג לכנותם – לעסוק ברכישת נשק והעברתו לארץ. מרדור ארגן קבוצת רכש באיטליה שהצליחה במהלך 1947 להבריח משם לארץ את הנשק הקל שהצטבר מאז סיום מלה"ע בבסיס ה'הגנה' במג'נטה. לאחר החלטת האו"ם של הכ"ט בנובמבר עבר מפעל הרכש ל"הילוך גבוה" מתוך הכרת חשיבותו הקריטית לשרידות הישוב במלחמה שזה עתה פרצה. פריצת הדרך המשמעותית הראשונה התרחשה באמצע ינואר 1948 כאשר נחתמה, בניצוחו של אבריאל, העסקה הראשונה בסדרת עסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה. ארזי, לאחר שבחודשים הראשונים של 1948 הסתבך בארה"ב במבצע רכש גרנדיוזי כושל (תוכנית 'אטו'), עבר לפעול במערב אירופה ושם רשם לזכותו (בסיוע אציל פולני שהכיר בארה"ב בשם סטפן צ'רנסקי, סוכן נשק בינלאומי מיומן ובעל קשרים ענפים, שנהיה יד ימינו) הישגי רכש משמעותיים ביותר בשוויץ, צרפת ואיטליה, בעיקר בקטגוריית הנשק הכבד (כולל מאות תותחים מסוגים שונים ועשרות טנקים – ראה פירוט בטבלת הפלגות אוניות הרכש; שני המשלוחים הראשונים שלו, בהם 25 תותחי 20 מ"מ ו-5 תותחי 65 מ"מ, הגיעו לארץ עוד לפני שהוכרזה המדינה). במחצית הראשונה של 1948 הצליחה קבוצת הרכש של מרדור באיטליה לארגן משלוח חיוני במיוחד באותו זמן של למעלה מ-500 טון חומרי נפץ והדף עבור תע"ש. המינוי לקראת סוף מרץ 1948 של שאול אביגור למרכז רכש הנשק באירופה (ולמעשה בחו"ל בכלל, עקב שליטתו על תקציבי הרכש בחו"ל) שיקף אף הוא את חשיבות הנושא (למעשה המינוי שיקף את הצורך שזיהה בן-גוריון לתיאום בין הגופים והאישים השונים שעסקו בפעילות הרכש באירופה והובלת הרכש לארץ; בעקבות נפילת בנו גור במלחמה חזר שאול ביולי לארץ ולתפקיד התמנה פנחס ספיר; שאול המשיך לעסוק בענייני רכש, בתפקידו החדש כסגן שר הביטחון).

בארץ נמשך עד יומו האחרון של המנדט מסע רכש מתמשך בהיקף נרחב שמקורו היה בעיקר המחסנים המקומיים של הצבא/הצי הבריטי. חלקו הקטן נקנה באופן לגאלי (כך לדוגמא נרכשו בתחילת 1948 מהבריטים 20 מטוסי 'אוסטר' – הם ה"פרימוסים" המפורסמים – כגרוטאות; הם הושמשו בסתר ונשאו בעיקר המאמץ המלחמתי בחודשים מרץ עד מאי), אך רובו הושג באמצעות גניבות, זיוף מסמכים, שיחוד אנשי צבא בריטים ואף שוד (דוגמאות לפעילות רכש בארץ המפורסמות באתר: הקש כאן לפרטים על פעילות "מחלקת הרכש" של הפלמ"ח שפעלה במסגרת 'פלוגת הנמל', הקש כאן לסיפור שוד בית המכס בחיפה; דוגמאות רבות נוספות למבצעי רכש בארץ ניתן למצוא בספר 'המשימה רכש' מאת פנחס "פיניק" וזה, ראש יחידת הרכש בזמן מלחמת העצמאות). מקצת מהרכש בארץ הגיע ממקורות ערביים, כך לדוגמה חומר נפץ שאריות ממלה"ע הושג באמצעות מבריחים ערביים שהבריחו לארץ מוקשים אנטי-טנקיים מהמדבר המערבי ונשק גנוב מהלגיון הערבי נרכש בי-ם מספקים ערביים. לאבטחת האינטרסים שלהם בשלב הפינוי מהארץ הציבו הבריטים בנמל חיפה 3 יחידות נחתים (Commando RM, מס' 40, 42, ו- 45) שמשימתם בין היתר הייתה לסכל הברחות נשק עבור ה'הגנה'. הצלחתן הייתה קטנה, בעיקר מפני ש"המוכרים" היו לא אחרים מאשר חיילים וקצינים בריטים [הערת מערכת].

"שלשת הגדולים" (כפי שכונו ע"י בן-גוריון) במפעל הרכש –
מימין: אהוד אבריאל, מוניה מרדור, יהודה ארזי

יהודי ארה"ב תמכו ברובם באופן נלהב במפעל הציוני והם שמימנו למעשה גם את רוב פעילות הרכש. עד תחילת מלחמת העצמאות בסוף נובמבר 1947 עלות פעילות הרכש (בעיקר הצטיידות תע"ש במכונות וחומרי גלם) הסתכמה בכמה מיליוני דולר, והיא מומנה ע"י תרומות חברי "מכון סונבורן" (המקור הראשי עד אביב 1947), מגביות ביטחוניות מיוחדות והלוואות מבנקים. אולם עם תחילת המלחמה והמעבר החד לפעילות רכש מסיבית נוצרה דרישה לתוספת דמיונית באותם ימים בסך 25 מיליון דולר לצורך מימון הפעילות. בסוף 1947 התגייסה גם המגבית היהודית המאוחדת למימון הרכש והתקבלה ממנה הלוואה ע"ס 5 מיליון דולר. באותה עת הגיעה אחת משעותיה היפות של גולדה מאיר (מאירסון), שנשלחה לארה"ב לקראת סוף ינואר לגייס את הכסף שחסר. גולדה שהתה בארה"ב כחודשיים והצליחה לגייס 50 מיליון דולר, שחציו הוקצב למערכת הרכש. לקראת הכרזת המדינה גדל שוב הצורך בהרבה כסף נוסף עבור רכש וגולדה נשלחה שנית לארה"ב, שם הצליחה שוב לגייס סכום עתק של למעלה מ-50 מיליון דולר. בניכוי סכומים למטרות וגופים אחרים, קיבלה מערכת הרכש כ-41 מיליון דולר משני הסבבים של "מגבית גולדה" – סכום שמימן כ- 56% מכלל הוצאות הרכש בזמן המלחמה (לפי הערכת ההיסטוריון ד"ר דורון רוזן) [הערת מערכת]. יתרת הכסף התקבלה ממגביות חירום (כולל מגביות בארצות אירופה ואמריקה הלטינית), מענקים והלוואות מארגונים ציוניים כדוגמת 'הדסה' והפדרציות הציוניות בארה"ב וקנדה, כספים שמדינת ישראל קיבלה מקק"ל תמורת קרקעות שהועברו לרשותה, ומקורות אחרים.

בניגוד ליהדות ארה"ב, התגלה הממשל האמריקאי כעוין וכאויב מפעל הרכש. באמצע דצמ' 1947 הטיל הנשיא טרומן אמברגו נשק באמצעות צו נשיאותי, מבוסס על חוק ישן הקרוי 'חוק הניטרליות' מלפני מלה"ע, שאסר מכירת ציוד צבאי לכל המדינות והגורמים המעורבים בסכסוך בארץ. הממשל גם החל לרדוף בפדנטיות את המנסים להפר את האמברגו, בתוך ארה"ב ומחוצה לה. האמברגו האמריקאי נדחף ע"י גורמים במחלקת המדינה שלמדו על כוונה מצד הסוכנות היהודית לבקש, במקרה והאו"ם יקבל את תוכנית החלוקה, את חימושו של צבא יהודי סדיר כבסיס למימוש התוכנית. הם סברו שמחויבות לבקשה כזאת תפגע בתמיכת מדינות ערב באסטרטגיה המערבית להרחיק את ברה"מ מאזור המזה"ת, תחבל באספקת הנפט מהמזה"ת ותיצור קרע בין ארה"ב לשותפתה האסטרטגית בריטניה. למרות התגובה החריפה של יהדות ארה"ב, האמברגו נשאר במשך כל זמן המלחמה יסוד יציב במדיניות האמריקאית בשאלת א"י. הממשל האמריקאי גם הפעיל לחץ כבד על מדינות אחרות שלא יפרו את האמברגו שהטיל האו"ם מצידו ב-29 במאי 1948. כך לדוגמא, אף צ'כוסלובקיה נאלצה, תחת לחץ אמריקאי מסיבי, לחסל באוגוסט 1948 את הפעילות הישראלית הענפה בבסיס 'עציון' – שדה התעופה בזאטץ, צ'כוסלובקיה, שהיה המרכז הישראלי בחו"ל לפעילות מבצע 'בלק' (מבצע רכבת אווירית להובלת נשק מצ'כוסלובקיה לארץ) וצומת להברחת מטוסים לארץ מכל קצווי תבל.

באמצע מרץ 1948 הצליח משרד החוץ האמריקאי להביא לביטול תמיכתה של ארה"ב בהחלטת הכ"ט בנובמבר ולהחלפתה בקריאה למשטר נאמנות "זמני" בחסות האו"ם – תוצאה של האינטרס של ארה"ב בשת"פ עם בריטניה והעולם הערבי מול ברה"מ במזרח התיכון, וחשש אמריקאי שהתמוטטות תוכנית החלוקה עקב המלחמה שפרצה עלולה לאלץ את ארה"ב לשלוח כוחות צבא להצלת היישוב היהודי. "הנשק כבר בדרך" – הסיכום של מפעל הרכש שבן-גוריון השמיע בישיבת מנהלת העם ב-12 במאי 1948 – היה הנימוק המרכזי שגרם לרוב הדחוק של חברי מנהלת העם לתמוך בהכרזת העצמאות (היו 6 תומכים מול 4 מתנגדים) ולדחות את הלחץ האמריקאי הכבד שלא להכריז בשלב זה (ומאחר והוכרזה, עומדת לזכות הנשיא טרומן ההכרה המיידית במדינת ישראל, עליה הודיע אך דקות ספורות אחרי סיום ההכרזה, למורת רוחם של רבים בממשלו).

במאבקה לעצמאות זכתה התנועה הציונית לתומכת חשובה במיוחד – ברה"מ. ביטוייה המרכזיים של תמיכת ברה"מ היו נאומו הפרו-ציוני המפתיע של נציגה באו"ם אנדריי גרומיקו באמצע מאי 1947, תמיכתה הנלהבת בהחלטת הכ"ט בנובמבר, ראייתה בחיוב את עליית שארית הפליטה מארצות הגוש הסובייטי לארץ (הן בתנועת 'הבריחה'/מפעל ההעפלה, והן בגל העלייה ההמונית שבו רוב רובם של העולים מאירופה באו מארצות מזרח אירופה וכוח האדם שהוסיפו לצה"ל נחשב למרכיב קריטי בניצחון, ראה סקירה על אנשי הגח"ל לפרטים), סיקול היוזמה האמריקאית במרץ 1948 לביטול החלטת הכ"ט בנובמבר, ומתן "אור ירוק" לעסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה שלדעת רבים הצילו את מדינת ישראל מחורבן (ראה במיוחד את סיפורה של אוניית הנשק 'נורה'). תמיכת ברה"מ נבעה משילוב של כוונה לפגוע באינטרסים של בריטניה, תקווה שמדינת ישראל לכשתקום תהיה פרו-סובייטית, תקיעת טריז בין ישראל לארה"ב (ואכן, גורמים בממשל האמריקאי היו בטוחים שקבלת הנשק מצ'כוסלובקיה הייתה כרוכה בהסכמים או בהתחייבויות של ישראל כלפי ברה"מ) וכסף טוב לשיקום כלכלות ארצות הגוש המזרחי (לתוספת פרטים הקש כאן).

ההיסטוריון ד"ר עמיצור אילן טוען בספרו 'אמברגו, עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח' שאמברגו הנשק על הצדדים הלוחמים פעל למעשה לטובת הצד הישראלי: צבאות ערב נשענו על בריטניה כמקור כמעט בלעדי לחימושם ויכולת הלחימה הלא גבוהה שהפגינו נבעה במידה רבה מכך שבריטניה הקפידה לקיים את האמברגו שהטיל האו"ם (הרבה בזכות לחץ אמריקאי – האמריקאים איימו על בריטניה שיסירו את האמברגו "הפרטי" שלהם ויסייעו באופן חד צדדי לישראל אם בריטניה לא תשתף פעולה באו"ם). יתרה מזאת, תחת לחץ אמריקאי בריטניה הפסיקה למעשה משלוחי נשק למדינות הערביות (למעט חימוש הלגיון הערבי) עוד בפבר' 1948, כ-3 חודשים לפני שאמברגו האו"ם נכנס לתוקפו. התוצאה הייתה שצבאות ערב (הפעם כולל הלגיון הערבי), לאחר שהצטרפו למלחמה, סבלו לא רק מחוסר אפשרות לקבל נשק נוסף מבריטניה אלא גם ממחסור חמור בתחמושת וחלקי חילוף שבהם בריטניה גם שלטה. לעומת זאת, מערכת הרכש השכילה בתושייתה לרכוש אמל"ח בדרך לקטנית ובלתי לגאלית ממקורות מגוונים ולהבריחו לארץ תוך עקיפת מנגנוני האמברגו. ואכן, מעבר להצלחה הכבירה והייחודית בצ'כוסלובקיה, שממשלתה הסכימה להפר "בגדול" את החוק הבינלאומי ואת האמברגו, הצליחה מערכת הרכש לרכוש אמל"ח בכמות משמעותית גם ממקורות/ספקים מגוונים באיטליה, צרפת, שוויץ, בריטניה, ארה"ב ומקסיקו (עמדת הממשלים בארצות אלו כלפי האמברגו לא הייתה אחידה: בעוד ארה"ב ובריטניה מקפידות באכיפתו האחרים מסתפקים במראית עין בלבד של ציות להוראותיו ומאשרים את מכירות הנשק כביכול למדינות צד שלישי למרות שהיעד האמיתי שלו ברור להם היטב). מערכת הרכש גם הצליחה להשיג את הסכמת גורמי ממשל זרים להעברת אמל"ח דרך מדינותיהם, אף זאת בניגוד לאמברגו וחרף מאמצי ארה"ב ובריטניה לאכוף אותו ברחבי העולם (כך למשל היוגוסלבים העמידו את נמל שיבניק ושני שדות תעופה בשטחם, והצרפתים לפרק זמן מסוים את שדה התעופה של העיר איאצ'יו, בירת קורסיקה, כתחנות ביניים חיוניות עבור מבצעי העברת הנשק הצ'כי לארץ בדרכי הים והאוויר).

בן-גוריון מסכם את חשיבותו של הנשק מצ'כוסלובקיה [הערת מערכת]

במשלוחי אמל"ח מסווה באוניות של חברות ספנות מסחריות היו טמונות מגבלות רבות ושונות של אופי מטען (רק ציוד שניתן היה לפרקו לגורמים התאים להובלה כזאת), זמינות, תזמון, שמירת סודיות, שליטה ובקרה. המענה להן היה הקמתו ותפעולו של "צי הרכש" – 15 אוניות משא שהיו בבעלות מערכת הרכש או חכורות על ידה (ישירות או בעקיפין). אוניות "צי הרכש", המכונות "אוניות נשק" (או "אוניות רכש" כפי שכונו בזמנו) הובילו בזמן מלחמת העצמאות לארץ את רוב הרכש שנרכש בחו"ל; הן ביצעו במהלך המלחמה 56 הפלגות בהן הביאו לארץ כ-35,000 טונות אמל"ח, כולל נשק כבד, טנקים ומטוסים. שלשת אוניות הנשק הראשונות הגיעו לארץ עוד לפני הכרזת העצמאות: 'נורה' בתחילת אפר' עם כמות גדולה של נשק קל מצ'כוסלובקיה (בזכות הנשק הקל הרב שהביאה הצליחו כוחותינו להתגבר על "משבר מרץ 48" במלחמה ולעבור ממגננה למתקפה – לפרוץ את המצור על ירושלים במבצעי 'נחשון' ו'הראל' ולנצח בקרבות משמר העמק), ו'רקס' ו'בוריאה' לקראת סוף אפר' ואמצע מאי בהתאמה עם התותחים הראשונים (הצלחות הרכש הראשונות של יהודה ארזי במערב אירופה לאחר הסתבכות שליחות הרכש שלו בארה"ב). הניסיון, התשתית והקשרים שנצברו בעליה ב' סיפקו בסיס לפיתוח התובלה הימית של הרכש. לצדם של רבי החובלים הזרים של האוניות, שהסתכנו בהפרת האמברגו, הוצבו ימאים ו'גדעונים', יוצאי הפלי"ם וותיקי מפעל ההעפלה. בהגדרה, הם שימשו כנציגי בעלי המטען ועיקר תפקידם היה לוודא שרבי החובלים יפעלו בהתאם להנחיות מערכת הרכש. החשש שהצי המצרי יתנכל לאוניות הנשק ואוניות העולים (שהביאו עשרות אלפי לוחמי גח"ל ומח"ל) לא התממש. כל ההפלגות של אוניות הנשק (למעט אחת שיצאה ממקסיקו) היו מנמלים בים התיכון, כאשר נמלי המוצא העיקריים היו שיבניק, יוגוסלביה (עבור הרכש מצ'כוסלובקיה), ונמלים באיטליה ודר' צרפת (עבור רכש במערב אירופה: איטליה, צרפת ושוויץ). כ-4 אוניות רכש בממוצע פקדו מדי חודש במהלך המלחמה את נמלי הארץ – נמל ת"א (החל מה-1 באפר' 1948) קלט 15 אוניות סה"כ ונמל חיפה (החל מה-1 ביולי 1948, לאחר שהבריטים פינו אותו) קלט 41. רוב רובן של האוניות ביצעו מספר סבבי רכש (השיאנית הייתה 'רקס' שביצעה 10 סבבים).

פעילות הרכש בארה"ב, שהחלה כאמור עוד בסוף 1945, נמשכה בזמן המלחמה למרות ש'חוק הניטרליות' והנחישות שהפגין הממשל האמריקאי באכיפתו פגעו בה קשות, ובתוספת מספר כשלים מבצעיים הפכו את ארה"ב למקור רכש מאכזב ומשני בהשוואה לאירופה. רוב האמל"ח והציוד לתע"ש שהוברח מארה"ב עשה את דרכו ארצה מוסווה כמטען אזרחי תמים באוניות סוחר (למעט האוניות ורוב המטוסים, שהגיעו תוך הפלגה/טיסה בכוחות עצמם). רכש מארה"ב הגיע גם ע"ג האונייה 'דרומית' (קפאלוס) – אוניית הנשק היחידה שהגיעה מיבשת אמריקה (הפליגה ממקסיקו). למרות הכשלים והאכזבה מארה"ב כמקור נשק ניתן לסכם שפעילות הרכש בארה"ב תרמה תרומה משמעותית מאד, ישירה ולא-ישירה, לעוצמתו של צה"ל במלחמה. הישגיה המרכזיים: היא סיפקה לחיל האוויר את מטוסי התובלה הגדולים והמפציצים הכבדים שלו, מטוסי אימון/מטוסים קלים ודלק מטוסים; לחיל הים את אוניות הקרב הראשונות שלו (מספר אוניות מעפילים עם עבר צבאי שנשלפו מ"צי הצללים" והוסבו חזרה לשמש אוניות קרב); לחילות היבשה עשרות רבות של כלי רכב (ג'יפים, זחל"מים ומרכבים לשריוניות) שהוסבו בארץ לשימוש צבאי, כ-500 מקלעים בינוניים (הגיעו ע"ג 'דרומית'), ציוד קשר ואפסנאות כללית (ביגוד, חומרי רפואה, קסדות, חומרי ביצורים וכיו"ב) בכמויות גדולות מאד, ולתע"ש את רוב המכונות וחומרי הגלם לייצור עצמי של נשק ותחמושת.

בעוד רוב האמל"ח עשה את דרכו ארצה בדרך הים, חלקו הקטן יחסית (במונחי משקל פיזי) הגיע בדרך האוויר. האמל"ח שהגיע בדרך האוויר כלל את מטוסי ה'אוויה S-199' והנשק הקל שהועברו ברכבת האווירית מצ'כוסלובקיה (מבצע 'בלק', במסגרתו הועברו למעלה מ- 300 טון אמל"ח), ומטוסים שהוטסו ארצה – מטוסי התובלה וההפצצה שהוברחו מארה"ב, חלק ממטוסי הקרב 'ספיטפייר' שנקנו בצ'כוסלובקיה ושהגיעו ארצה בטיסה במסגרת שני מבצעי 'ולווטה', חלק מ-20 מטוסי תובלה קלים 'נורסמן' שנרכשו בגרמניה ע"י המח"לניק הארי "פרדי" פרדקינס, המטוסים שעמנואל צור הבריח מבריטניה ('דראגון ראפיד', 'מיילס איירוואן', 'מוסקיטו' ומספר מפציצי 'בריסטול בופייטר') והמטוסים ('דקוטה' ואחרים) שרכש בוריס סניור בדר' אפריקה [הערת מערכת]. תרומתם העצומה של אנשי המח"ל בתחום הרכש האווירי והטסתו ארצה הייתה לשם דבר (פחות ידוע חלקם של מספר אנשי מח"ל אמריקאים בתובלה הימית, פרטים בסקירה על פעילות הרכש בארה"ב). מספר יוצאי פלי"ם אף מצאו את עצמם מעורבים בפעילות האווירית של מבצע 'בלק', בתפקיד "מלווי מטוסים" (ראה כתבה בדף זה בנושא).

אחד מנושאי המשנה המוצגים מתאר את 'מבצעי שלל' – סיכול מבצע רכש נשק ערבי. בסיומם של שלשת 'מבצעי שלל' מצא את עצמו הנשק הערבי בידי חיילי צה"ל. באירופה גם הוקמה בשלהי יוני 1948 יחידת חבלה קטנה שתפקידה היה לחבל ברכש ערבי. פעולה נוספת לסיכול רכש ערבי הייתה כיבוש הכפר טנטורה, דרכו הזרימו הערבים לארץ נשק ותגבורת בדרך הים מלבנון.

'פרשת אלטלנה' העגומה מתקשרת בעקיפין לנושא הרכש ומוצגת בדף זה כאחד מנושאי המשנה.

מפעל הרכש לא היה חף מחוסר יעילות, אי סדרים, בזבוז משאבים, שגיאות ומחדלים, חלקם אף חמורים. את רובם אפשר להסביר על רקע חוסר הניסיון של פעילים שונים, הצורך לקחת סיכונים גדולים במצבים של חוסר ודאות גדולה, והאופי הלקטני והחשאי ביותר שבו התנהל מפעל הרכש תוך התפרסותו על פני תחומים רבים ומדינות שונות – מצב שעודד פעילות אוטונומית, לעיתים אינדיבידואליסטית, של העוסקים במלאכה על חשבון התנהלות מסודרת וחלוקה ברורה של תחומי אחריות. הושמעה ביקורת על מפעל הרכש שלא נוצל חלון ההזדמנויות בשנים 47 - 1946 לרכישת ארטילריה ומטוסי קרב מעודפי מלה"ע (בעיקר בארה"ב שהייתה אז "גן עדן" לרכש מסוג זה) – סוגי נשק שהתאימו, עקב היכולת לפרקם ולהרכיבם מחדש, למשלוח מוסווה לארץ באוניות סוחר או לחילופין לאחסון במדינות צד שלישי עד לאחר סיום שלטון המנדט הבריטי (הקש כאן לדברים שכתב בנושא פעיל הרכש הבכיר אליהו סחרוב; יש לציין עם זאת שקשה להעריך באיזו מידה נשק שהיה נרכש באופן זה אכן היה מגיע בסופו של יום לידי צה"ל – תוכנית רכש כזאת באותן שנים הייתה כרוכה במבצע מורכב ביותר מכל אספקט אפשרי ורגיש מאד להתפתחויות בלתי ניתנות לחיזוי ושליטה). מבחינת תפעול צי הרכש, הכשלים וחוסר היעילות התבטאו במצבים בהם נשק התעכב בנמל היציאה בגלל שאונייה לא הייתה זמינה או להיפך (ראה במיוחד את סיפורה של אוניית הנשק הראשונה 'נורה'), ואוניות שלא התאימו למטען שיועד להן (ראה סיפור האוניות 'איריס' ו'טיבולי').

למרות הכשלים הנ"ל, אין שום ספק שמפעל הרכש הציל את ישראל מחורבן ואפשר את הניצחון הברור של צה"ל בסופה של המלחמה. מבחינה זאת ניתן לסכם את המפעל כהצלחה מרשימה של ארגון ה'הגנה'/צה"ל ומערכת הביטחון של המדינה שזה אך הוקמה. בן-גוריון, שנטל אישית חלק בניהול מבצעי הרכש, סיכם את רכש הנשק מצ'כוסלובקיה באומרו: "לדעתי הנשק הצ'כי הציל את מדינת ישראל. ממש! בהחלט! בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים" [הערת מערכת]. ניתן לזהות השפעה ישירה ומיידית להגעת אמל"ח על ההתפתחויות בשטח: הנשק הצ'כי הקל שהביאה אוניית הנשק הראשונה 'נורה' אפשר את המפנה במלחמה שחוללו מבצע 'נחשון' וקרב משמר העמק, הנשק הרב שזרם ארצה מיד לאחר הקמת המדינה אפשר את בלימת הצבא המצרי בדרכו לתל אביב (בפרט, תרמו לבלימה גם מטוסי ה'אוויה S-199' מצ'כוסלובקיה שהגיעו ברכבת האווירית של מבצע 'בלק') ואת שרשרת ההצלחות בקרבות עשרת הימים, ודלק המטוסים הרב שהגיע ארצה בספט'/אוק' 1948 אפשר את המשך מבצע 'אבק' לעזרת הנגב הנצור וסיוע חה"א למבצע 'יואב'.

מפעל הרכש לא מספיק ידוע לציבור הישראלי שגם לא מגלה בו יותר מדי עניין (הסיבות לכך הן מן הסתם החשאיות הרבה שאפפה אותו, העובדה שלא רבים עסקו בו והחוסר באלמנט של דרמה אנושית ו/או מדינית המאפיין מפעלים לאומיים אחרים כדוגמת מפעל ההעפלה). אבל בהינתן תרומתו האדירה והקריטית לניצחון במלחמת העצמאות, היה ראוי שהוא יקבל מקום הרבה יותר מכובד ומרכזי ממקומו כיום בתודעה הקולקטיבית-לאומית הישראלית.

[כתב: צבי בן-צור]

פרשת 'אלטלנה'
מבצעי 'שלל' לסיכול רכש נשק ערבי במלחמת העצמאות
רובה לכל חייל
תרומת ברה"מ לפעילות רכש
הנשק במלחמת העצמאות

סיכום: הרכש בתחום האווירי
רכש כלי שייט לחה"י

החשיבות ההיסטורית של נמל תל אביב
במלחמת העצמאות
סיפורה של אונית הנשק 'הזקן'
(Maestrale)

באויר, בים וביבשה: על הפעילות
האוירית של יוצאי פלי"ם
בשירות מפעל הרכש
ההפלגות הראשונות של אוניות
הנשק 'רקס' ו'בוראה' שפרצו
את ההסגר הבריטי
זיכרונותיו של שאול אביגור על פעיל הרכש הבכיר יהודה ארזי
רכש 'סירות המחץ'

מבצע 'אטלס'
פרשת ספינת הנשק 'איריס'
(בתמונה: מפקדה יונה ז'בין)
[הערת מערכת]
אליהו סחרוב – מבכירי פעילי הרכש – בביקורת על מפעל הרכש
רכש – פרק מספרו של אורי גורן "משני צדי הקריפטו"
[הערת מערכת]

יהודה בן-חורין (בריגר) מספר על פעילות הרכש שלו שבמרכזה עמד מבצע 'בלק'

תמר אשל מעידה (בין היתר) על הקשר בין עליה ד' למפעל הרכש

האוניה 'שיעו': כישלון הפלגתה הראשונה במשימת הובלת הנשק הצ'כי + סיפור הפלגותיה הבאות

ההפלגות השניה והשלישית של 'רקס'

הרקע לפרשת 'איריס' והכישלון של 'טיבולי'

פרשת הספינה 'טיבולי' - כרוניקה של כישלון ידוע מראש

יחיאל אדמוני מספר על זכרונותיו מאוניות הנשק ומהתקופה [הערת מערכת]

סיפורה של הספינה 'ארסיה' שביצעה 4 הפלגות רכש נשק והביאה מטוסי ספיטפייר

על שתי הפלגות הרכש של הספינה 'היונה' (Aviona)

פיני אשוח מספר על פעילות ספינת המעפילים לשעבר 'משמר העמק' במפעל הרכש [הערת מערכת]

אונית הנשק 'אינקו' (הכתבה מוקדשת לזכרו של מפקד הספינה אורי רביקוביץ-ארנון)

אונית הנשק 'פרא' (FRA)

סיפורה של הנחתת 'גוש עציון' (LCT 265 - Prato)

מסע 'השחף' - Albatros - לישראל

רכש ספינת המשמר המהירה 'הפורצים' מ-17

מנחם בן-ימי מעיד על השתתפות חיל הים במבצע ולווטה

תעלומת הרצח בונציה: איתן יעקבסון ומייק הררי מבוקשים באשמת רצח מקומי!

שְׁלוֹשָׁה עַל הַגִּ'יפּ הַמֻחְרָם – על "רכש יד שניה" של ג'יפים עבור לוחמי גד' 9 של חטיבת הנגב פלמ"ח

הטנקים הראשונים רכש מחו"ל (10 טנקי הוצ'קיס): רכישתם, הבאתם, ושירותם הקצר והמאכזב

מטעויות האנוש במפעל הרכש: הנחיתה במי הים התיכון של מטוס רכש מסוג 'סקיימסטר'

העמסת מטוסי 'ספיטפייר' ("יורקים") ע"ג אוניית הנשק 'ארסיה' בנמל שיבניק, יוגוסלביה

עשרות תותחים מסוג קרופ 75 מ"מ (מימין) – התותח הנפוץ ביותר בצה"ל במלחמת העצמאות
ובשנים הראשונות של שנות ה- 1950 – ו"נפוליאונצ'יקים" 65 מ"מ הובאו ארצה ע"ג אוניות הנשק

הטנקים הראשונים שהגיעו מחו"ל – 10 טנקים מסוג הוצ'קיס H-39 רכש
של ארזי בצרפת – הובאו לנמל ת"א ב-15 ביוני 1948 ע"ג אוניית הרכש 'בהירה'
טנקי ההוצ'קיס אכזבו בשדה הקרב והוצאו באוק' 1948 מהשרות;
תותחי ה-37 מ"מ שלהם הורכבו ע"ג שריוניות וייט.

נמל תל אביב – למעשה בריכת עגינה עם פתח לים בצידה הצפוני – בתמונה מזמן הקמתו;
הפריקה נעשתה מהאוניות לדוברות שנגררו לתוך בריכת העגינה לצורך פריקה סופית;
במלחמת העצמאות קלט הנמל 16 – קרוב לשליש – מהפלגות אוניות הנשק שהגיעו לארץ

הלוח זיכרון שהוצב בנמל ת"א ב-29 בנובמבר 2015 לציון פעילות הרכש בנמל

סיכום רכש אמל"ח עבור חיל הים עד לסוף מרץ 1949
הערות:
(1) בסיכום לא נכללות אוניות "צי הצללים" שצורפו לחיל הים, ספינות המשמר
הבריטיות שהחיל קיבל "בירושה" מהבריטים, וספינת המשמר המהירה 'הפורצים' מ-17
(2) זיהוי האוניות: ספינת סיור: 'נגה' ק-26 (הייתה ידועה גם בכינוי 'יוקטן' - שם שניתן לה תחת דגל
פנמי לאחר רכישתה ע"מ להסוות את יעודה בגלל האמברגו, במקורה 1265-PC בצי האמריקאי;
שירתה עד 1951; אוניית אחות שלה 'נגה' ק-22, במקורה 1188-PC בצי האמריקאי,
לא הצליחה לחמוק מהאמברגו והגיעה ארצה ונכנסה לשירות רק ב-1953);
2 פריגטות: 'מבטח' ק-28, 'משגב' ק-30;
פולשות גרמניות (רכש באיטליה): 'יד מרדכי' פ-25, 'בית הערבה' פ-33;
פולשות שונות: 'גוש עציון' פ-39 (לשעבר 'פרטו'), 'רמת רחל' פ-51, 'ניצנים' פ-53.
לנצ'ים: ספינות נחיתה קטנות מסוג LCM (רובן נרכשו באיטליה)
(3) לא כל כלי השייט הרשומים נמסרו לחה"י או הוכנסו בו לשרות מבצעי לפני סוף מרץ 1949