עם סיום מלה"ע בשלו התנאים לתנופה מחודשת של מפעל ההעפלה. גזרות 'הספר הלבן' שממשלת 'הלייבור' החדשה שקמה בבריטניה ביולי 1945 החליטה להשאיר בתוקף (תוך דחיית קריאתו של נשיא ארה"ב טרומן לאפשר עלייה מיידית של 100,000 ניצולי שואה), הרגשת החובה לסייע לשארית הפליטה ששרדה את השואה, ולחץ שנבנה "מלמטה" מצד המוני פליטים שהחלו בתנועת בריחה ספונטנית אל ארצות הים התיכון בחיפוש אחר דרך לעלות לארץ, דחפו את פעילי 'המוסד לעליה ב' (להלן המוסד, בקיצור) – הזרוע המיוחדת של ה'הגנה' שהייתה אחראית להעפלה – לחדש במרץ את פעילותם, תחילה באיטליה ובהמשך ביוון (לתקופה קצרה), יוגוסלביה, רומניה וצרפת, ומ-1947 גם מעט בצפון אפריקה.

בשלוש השנים, מאוגוסט 1945 עד הכרזת העצמאות במאי 1948, ארגן המוסד ששים וחמש הפלגות מעפילים, בהן הפליגו למעלה מ-70,000 מעפילים פליטי מלה"ע וניצולי השואה. מארצות הגוש המזרחי הפליגו יחסית מעט אוניות, אך אלו היו אוניות גדולות יחסית שנמנו רובן ככולן על "האוניות האמריקאיות" של מפעל ההעפלה (ראה פרטים בהמשך) – אוניות שגודלן היחסי היה מאפיינן המרכזי ושנשאו בהתאם מעפילים רבים (סדר גודל של אלפים בהפלגה אחת): כך יצאו מרומניה, בולגריה ויוגוסלביה רק 13% מהספינות אבל העפילו בהן 41% מהמעפילים. ההעפלה מארצות אלו נעשתה באישור מלא של השלטונות שנבע בעיקר, אם כי לא רק, מהאינטרס של ברה"מ ושלהן לסדוק את ההגמוניה המערבית במזה"ת (הכמות הגדולה של מעפילים שקיבלו אישור יציאה מהשלטונות היא שלמעשה הכתיבה את הצורך באוניות גדולות). לעומת ארצות מזרח אירופה, מארצות מערב אירופה הפליגו יחסית הרבה ספינות, אך רובן היו קטנות/בינוניות בגודלן. מסיבות פוליטיות, היסטוריות וגיאוגרפיות, איטליה וצרפת היו הארצות מהן הפליגו הן רוב המעפילים (54%) והן רוב הספינות (74%). בניגוד לעמדת השלטונות בארצות הגוש המזרחי, השלטונות במערב אירופה לא יכלו להתעלם מדרישת הבריטים למנוע העפלה משטחן. יוון נכנעה כליל ללחץ הבריטי וההעפלה המצומצמת ממנה פסקה לחלוטין כבר בקיץ 1946. למרות האהדה הלא מוסתרת למפעל ההעפלה מצד האיטלקים והצרפתים, כולל מצד גורמים בצמרת השלטון, ברגע שהבריטים חשפו הכנות ברורות למבצע העפלה זה או אחר היה קשה לשלטונות לעמוד מול הלחץ שלהם, להמשיך ולעצום עיניים ולא לנסות להפסיק את המבצע (הדוגמאות הבולטות לכך: פרשת לה ספציה באיטליה ופרשת אקסודוס בצרפת). מסיבה זאת הספינות שיצאו מאיטליה וצרפת הפליגו בחשאי ו/או ברמיה (כדוגמת ההתחזות של מעפילי 'אקסודוס' למהגרים שפניהם לדר' אמריקה). לתוספת פרטים על דפוסי מפעל ההעפלה בארצות השונות הקש כאן.

את רוב רובם של עשרות אלפי המעפילים שהפליגו מאיטליה וצרפת "סיפקה" תנועת 'הבריחה' – תנועה שהחלה באופן ספונטני באמצע 1944, עברה אחרי סיום מלה"ע לאחריות המוסד והפכה לחלק בלתי נפרד מסיפור מפעל ההעפלה – במסגרתה הועברו בצורה מאורגנת מאות אלפי פליטים יהודים, תוך הברחת גבולות בשיטות שונות, ממזרח אירופה למרכזה, לאזורי הכיבוש של ארה"ב, בריטניה וצרפת באוסטריה וגרמניה ('בריחה' הוא שם שהשתרש בדיעבד; בזמנו כונו מבצעי הבריחה "טיולים"). המסה הגדולה של הפליטים שוכנה במחנות העקורים שהקימו בעלות הברית, שרובם הגדול היו ממוקמים באזורי הכיבוש האמריקאים. ממרכז אירופה, דרך הגבול עם אוסטריה, הוברחו עשרות אלפי פליטים לאיטליה שהפכה להיות השער המרכזי בדרך לארץ.

במהלך השנה הראשונה לאחר סיום מלה"ע הדרך הראשית להברחת הגבול בין אוסטריה לאיטליה הייתה באמצעות המשאיות של פלוגות ההובלה הארצישראליות בצבא הבריטי (הפלוגות הגיעו עם הצבא הבריטי לאיטליה במהלך המלחמה וחלקן נשארו מוצבות באיטליה לאחריה; ראה לדוגמה את סיפורה של יחידת ההובלה 468). נעשה גם שימוש במשאיות כאילו-צבאיות, מלוות ע"י פעילי 'הבריחה' שהתחזו לחיילים אמריקאים, נושאות שלטים מזויפים של ארגון הסעד היהודי הג'וינט (הג'וינט היה אז הגוף המרכזי שסיפק סעד חומרי לפליטים ברחבי אירופה; הוא פעל בחסות אונרר"א – סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם). פירוק הפלוגות, תהליך שהושלם בקיץ 1946, והתארגנות האיטלקים, בלחץ הבריטים, לעצירת (לפחות למראית עין) זרם הפליטים, אילץ מעבר לשיטת הברחת הגבול באמצעות מסעות רגליים (בפרט התפרסם 'שביל השלום האלפיני' שב-1947 הבריחו דרכו את הגבול, במסע רגלי מפרך, כ- 6,000 פליטים). אחרי מעבר הגבול הוסעו הפליטים למחנה מעבר ראשוני – כבר משלב מוקדם היה זה מתחם גדול במילאנו שקיבלה הקהילה היהודית לרשותה ושנודע בכתובתו 'ויה אוניונה 5' (Via Unione 5) – שם הסתיים פרק 'הבריחה' במסעם.

אחרי קליטה במחנה המעבר הראשוני נותבו הפליטים לעשרות רבות של מחנות פליטים והכשרות ברחבי איטליה, בהם הם שהו בדר"כ חודשים, לפעמים אף שנים (למעט מיקרים לא שכיחים בהם נותבו פליטים ישירות למחנות מעבר/מעפילים של המוסד; על מחנות מסוג זה בהמשך). הקליטה והניתוב היו באחריות 'המרכז לגולה' – גוף שאנשי ה'הגנה' בקרב חיילי פלוגות ההובלה/הנדסה של הצבא הבריטי הקימו עוד בזמן המלחמה, ושמטרתו הייתה לתאם ולכוון את פעילות עזרתם ליהדות איטליה המוכה ולפליטים שזרמו למדינה (הגוף המשיך לפעול למען מטרה זו גם לאחר פירוק הפלוגות; בניגוד למוסד הוא עבר פוליטיזציה ופעילותו התאפיינה במאבקים בין המפלגות/תנועות השונות). בהכשרות, שנקראו 'קיבוצים' והתנהלו בחוות/וילות/מבנים נטושים ברחבי איטליה או בתוך מחנות הפליטים, קיבלו צעירים חברי תנועות הנוער השונות הכשרה ציונית וחקלאית במשך מספר חודשים, לעיתים אף מעבר לשנה [הכשרות מיוחדות/יוצאות דופן: 'ראשונים' ו'דרור' ליד בארי שהיו ההכשרות הראשונות שהוקמו (פבר'/מרץ 1945), המעון המפורסם בעיירה סלבינו של ילדים ובני נוער יתומים שכונו 'ילדי סלבינו', 'ההכשרה הצופית' במסגרתה קיבלו פליטים חברי תנועות הנוער החלוציות הכשרה בדגש צבאי (פלוגת 'יגור'/'מ.צ.ב', שחבריה העפילו בספינה 'שבתאי לוז'ינסקי'), ושתי הכשרות שהתמקדו במקצוע הדיג – קיבוץ 'מקור ברוך' בעיירה באקולי וקיבוץ 'מגדלור' בעיירה פאנו].

צרפת הייתה שונה מאיטליה מאחר שלא התקיימה בתחומה נוכחות יחידות של ארצישראלים בצבא הבריטי והיא לא התאפיינה בשלטון מרכזי חלש כמו באיטליה; המסות הגדולות של המעפילים שהפליגו מהחופים/נמלים בדרומה נדרשו לויזות מעבר ע"מ לעבור דרכה, והמוסד פיתח שיטות שונות ע"מ  לענות על הדרישה הזאת (שימוש בויזות פיקטיביות למדינות באמריקה הלטינית, העברת יותר מאדם אחד בעזרת ויזה אחת, ותחבולות נוספות כמו במקרה של מעפילי 'תיאודור הרצל'). המעפילים הוסעו בדר"כ ברכבות הישר ממחנות העקורים שלהם במרכז אירופה למחנות מעבר של המוסד באזור מרסיי, משם הפליגו לארץ. למחנות המעבר בדר' צרפת הגיעו גם מעפילים מצפ' אפריקה, אם כי מספרם היה זעום בהשוואה למספר המעפילים מאירופה (המספר הכולל של מעפילים בדרך הים מצפ' אפריקה מוערך בכ- 1,500, מהם כ- 850 שהפליגו ישירות מחופי אלג'יר הצרפתית).

המועמדים להעפלה מקרב הפליטים עברו לקראת הפלגתם מאיטליה או דר' צרפת דרך מחנות מעבר, שכונו גם מחנות עלייה או מחנות מעפילים, של המוסד. השהות במחנות המעבר נועדה להיות יחסית קצרה, אך לא היה נדיר כלל שמעפילים שהו בהם מספר שבועות טובים (הזמינות של ספינות ההעפלה הכתיבה בדר"כ את משך השהות). מפקדיהם היו אנשי ה'הגנה' שפעלו בשירות המוסד, בדר"כ אנשי הפלי"ם [המחנות הגדולים של המוסד באיטליה היו בסיס א' מע' למילנו (מחנה שכונה "מג'נטה", ע"ש העיר הסמוכה; שימש כמרכז הלוגיסטי של שלוחת המוסד באיטליה ומרכז לאחסון ואריזת נשק לקראת שליחתו לארץ; נוכחות הכשרה במחנה סיפקה הסוואה לפעילויות הנ"ל) וטרדטה צפ' למילאנו (בעיר Tardate), ובצרפת – גראנד ארנאס (Grand Arenas; מחנה ענק עם קיבולת של אלפי פליטים, בניהול צרפתי, ששימש בין היתר גם את המוסד לצרכי מעבר מעפילים) וסן ז'רום (מחנה שכונה "סג'רה"; שימש גם כבסיס המבצעי/לוגיסטי הראשי של המוסד בדר' צרפת) שבאזור מרסיי. ברחבי צרפת הופעלו, לפרק זמן זה או אחר, עוד קרוב לתריסר מחנות עלייה קטנים יותר (מהידועים שבהם: מחנה קיול וסט בעיירה קיול הסמוכה לסט ומחנה 'דפנה' ממע' למרסיי). באזורי חוף שונים באיטליה ודר' צרפת נעשה שימוש במחנות מעפילים לצורך התארגנות אחרונה לקראת העלייה לספינות; הופעלה בהם משמעת קפדנית נושאת אופי צבאי, והם התנהלו ככל הניתן בחשאיות (חלקם הוסוו כ"מחנות נופש") ע"מ להקשות על גילוי מבצעי ההפלגות. מהידועים שבהם באיטליה: מטפונטו סמוך לטרנטו (מחנה "אלסקה"), מולה די בארי ליד בארי (מחנה "עקבה"), בוליאסקו דר' לגנואה, בוקה די מגרה דר' ללה ספציה, פורמיה ("הגבעה") סמוך לגאטה; בדר' צרפת: בנדול, לה-סיוטה, לה-פרנקי].

המוסד נעזר, לצורך ביצוע מבצעי ההעפלה שיזם תכנן וארגן, במאות אנשים שארגון ה'הגנה' העמיד לרשותו. בחו"ל היו אלו אנשים שהארגון שלח אחרי המלחמה מהארץ או אנשיו מקרב המתנדבים בזמן מלה"ע לצבא הבריטי – חברי/יוצאי הבריגדה (חי"ל) ומספר פלוגות הובלה/הנדסה (בפרט, קבוצה מהם שכונתה 'החבורה' סיפקה למוסד את הבסיס הלוגיסטי לפעילות ההעפלה שלו באיטליה, בעיקר באמצעות גניבה מהצבא הבריטי של מזון, דלק וציוד אחר עבור הספינות והסעת המעפילים למקומות מהם הפליגו הספינות). למעלה ממאה ממתנדבי הצבא הבריטי נשארו באירופה גם אחרי שהבריטים פירקו במהלך 1946 את יחידותיהם, ורבים מהם המשיכו לעסוק במשימות המוסד. רוב אנשי ה'הגנה' שנשלחו מהארץ לפעול בשירות המוסד היו כ- 70 חברי פלי"ם ומספר קרוב לזה של 'גדעונים' – אנשי הפלי"ם עסקו בפיקוח על הסבת הספינות למשימתן, ניהול מחנות מעפילים, ציוד הספינות לקראת ההפלגה, העלאת המעפילים לספינות, ליווי הספינות והמעפילים במהלך הפלגתם והחזרת ספינות וצוותים לאירופה; ה'גדעונים' עסקו בראש ובראשונה בתקשורת האלחוטית, מתחנות ביבשה וע"ג הספינות. בארץ היו אנשי ה'הגנה', אנשי הפלי"ם בעיקר, ערוכים להורדת המעפילים לחוף ("מבצעי הורדה"), למקרה שספינתם תצליח לפרוץ את הסגר הבריטי.

אנשי ה'הגנה' שליוו את הספינות והמעפילים במהלך הפלגתם – רוב רובם כאמור היו אנשי הפלי"ם ו'גדעונים' – כונו 'מלווים'. ברוב הספינות היו שלשה מלווים, אחד מהם 'גדעוני'; מספר כפול מזה ויותר באוניות הגדולות. ככלל, אחד המלווים נשא בתואר המפקד – הנציג הבכיר ע"ג הספינה מטעם בעליה (קרי המוסד, שהיה בעל הספינות גם אם לגאלית היו אלו אנשי/חברות קש מטעמו). המלווים פעלו לצד אנשי צוות הספינה ורב החובל שעמד בראשם, שהיו כמעט ללא יוצא מן הכלל ימאים זרים שכירים (ספרדים, איטלקים, יוונים, טורקים ועוד) בספינות שנרכשו באירופה ומתנדבים מצפ' אמריקה ברוב האוניות שנרכשו בארה"ב/קנדה (ראה מח"ל בהעפלה).

מאוגוסט 1945 עד סוף אותה שנה הצליחו מעפילי שמונת ספינות ההעפלה הראשונות אחרי מלה"ע לרדת בחופי הארץ ולהסתנן ארצה. בתגובה לחידוש מפעל ההעפלה ניסו הבריטים לעצור את פעילות המפעל בכל דרך אפשרית, אך הם נכשלו בסיכול תנועת 'הבריחה' (ברה"מ למעשה עודדה את 'הבריחה' באמצעות בנות בריתה במזרח אירופה, ובשטחי הכיבוש במע' אירופה לא זכו הבריטים בשת"פ מצד ארה"ב וצרפת) ובניסיונותיהם ללחוץ על השלטונות בארצות מהן הפליגו המעפילים שיסכלו את יציאת הספינות משטחן. הדרך האפקטיבית היחידה שמצאו היה הטלת סגר ימי על הארץ ובהמשך (החל מאוג' 1946) גירוש מעפילי הספינות שתפסו למחנות מעצר בקפריסין. בתחילת ספט' 1945 קיבל הצי הבריטי הנחיה לפעול בתקיפות נגד ההעפלה. בחודשיים הבאים נערך הצי הבריטי בים התיכון – על כ-40 הסיירות, המשחתות, הפריגאטות ושולות המוקשים שעמדו לרשותו – להטלת סגר ימי על הארץ באמצעות הקמת כוח משימה ימי מיוחד לצורך זה בשם 'הסיור הפלסטיני' (The Palestine Patrol). הכוח הסתייע במטוסי סיור, מתקני מכ"ם יבשתיים, כוחות צבא (בראשם ה"כלניות" – חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-6), משטרה ומודיעין. המעצר הראשון המיוחס לו הוא של הספינה 'ברל כצנלסון' בנובמבר 1945 (לא לפני שרוב רובם של מעפיליה הצליחו לרדת לחוף). ה'הגנה' הגיבה לסגר ולתפיסת הספינות באימון המעפילים להתנגד לניסיונות ההשתלטות על הספינות, ובחבלה במטרות בריטיות שהיו קשורות בפעילות נגד ההעפלה.

במהלך 1946 הסתבר עד כמה יעיל היה הסגר הימי הבריטי – עשרים ושתיים ספינות נתפסו ורק אחת הצליחה לפרוץ (מחקרים חדשים מצביעים על כך שהצלחת הבריטים בפענוח התקשורת המוצפנת של המוסד הייתה הגורם הראשי להצלחתם ביירוט הספינות [הערת מערכת]). למעלה מ- 10,000 מעפילי תשע ספינות, שנתפסו במחצית הראשונה של השנה, הועברו למחנה המעצר בעתלית ושוחררו בהדרגה ע"ח מכסת הסרטיפיקטים החודשית שנקבעה ב'ספר הלבן', בעוד 'המלווים' הצליחו בדרכים שונות להימלט מהמעצר ולחזור "למעגל העבודה". באפריל התחוללה פרשת לה ספציה – אחת משלשת הפרשיות המרכזיות של מפעל ההעפלה והראשונה שנתנה למפעל פרסום בינלאומי רחב.

באוג' 1946 שינו הבריטים את מדיניותם והחליטו למנוע מהמעפילים את הכניסה לארץ ולגרשם למחנות מעצר בקפריסין "עד שיוחלט על גורלם". חלק מהמלווים נצטוו או נאלצו להמשיך עם המעפילים למעצר בקפריסין. גם אנשי הצוות של הספינות שנתפסו, מתנדבים או זרים, מצאו את עצמם עצורים בקפריסין. עד לסוף השנה גורשו למעלה מ- 11,000 מעפילי תשע ספינות נוספות לקפריסין. הגרוש מהארץ רק ליבה את אש ההתנגדות. בתגובה לשינוי המדיניות פרסם מטה הפלמ"ח, שהיה אחראי למבצעי ההורדה בתיאום עם המוסד, "הוראות קבע להתנגדות באוניות". את ההוראות, שבין היתר נתנו גם את הכיסוי לחבלה באוניות הגרוש שהובילו את המעפילים מחיפה לקפריסין, היה על 'המלווים' למלא ע"פ שיקוליהם, בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותם ויכולת העמידה של המעפילים.  הפלמ"ח מצידו המשיך ב"מאבק הצמוד" להעפלה עד קיץ 1947, כשעיקר פיגועי חולית החבלה של הפלי"ם מכוונים לבטן הרכה של המערך הבריטי נגד ההעפלה – 'אוניות הגרוש' שעסקו בגירוש המעפילים למעצר בקפריסין.

לספינות המעפילים היה מגוון גדול מאד של צורה וגודל; בספינות היותר קטנות הפליגו בדר"כ קבוצות של חברי תנועות הנוער השונות, ובספינות היותר גדולות מעפילים בחתך האופייני לכלל אוכלוסיית הפליטים. ככל שניתן היה לתכנן, המקומות בספינות הוקצו לפי מפתח ששקלל את השתייכותם של המעפילים לפלגים/מפלגות/תנועות השונים בתנועה הציונות, לפי גודלם ומשקלם הפוליטי היחסי. הפרסום העולמי לו זכה מפעל ההעפלה [הערת מערכת] דרבן כ-200 יהודים מארה"ב וקנדה להתנדב ולשרת כאנשי צוות באוניות שנקנו בארה"ב ונשלחו משם לעסוק בהעפלה (חלק קטן מהמתנדבים אף ניצל את ההזדמנות להעפיל באמצעותן, הקש כאן לפרטים). אוניות אלו – עשרת "האוניות האמריקאיות" של מפעל ההעפלה, שהחלו להגיע לזירה באמצע 1946 ונמנו על הגדולות שבאוניות המפעל – שינו בצורה משמעותית הן את היקף המפעל והן את תשומת הלב הבינלאומית אליו. גובהן הפיזי וה"מסה" של מעפיליהן היוו גם מכשול רציני יותר למשחתות "הנמוכות" ולכוחות ההשתלטות של הבריטים (כך למשל בתחילת 1947 נאלצו ארבע משחתות לעמול קשות בניסיון, שלא צלח בידן, להשתלט בלב ים על האונייה 'חיים ארלוזורוב'). ויכוח פנימי שהתפתח בתוך המוסד בין מצדדי ספינות קטנות למצדדי ספינות גדולות אף פעם לא הוכרע, אך המציאות הרבגונית הכתיבה את הצורך הן באוניות הגדולות יחסית (ע"מ לנצל את ההסכמה של ארצות הגוש המזרחי ליציאת עשרות אלפי מעפילים מנמליהן ולביצוע מספר מצומצם של מבצעי העפלה גדולים אחרים) והן  בספינות הקטנות והזמינות יותר (לביצוע מבצעי ההעפלה הרבים בהם הפליגו מעפילים בחשאי מחופי יוון, איטליה וצרפת).

שנת 1947 הייתה שנת השיא של המפעל. עשרים וחמש הפלגות מעפילים הביאו במהלכה כ- 41,000 מעפילים (כפול מאשר ב-1946), כ- 39,500 מהם גורשו מהארץ למחנות מעצר (כ- 35,000 למחנות קפריסין והשאר, מעפילי 'אקסודוס', למחנות באזור המבורג, גרמניה). רק 3 ספינות הצליחו לפרוץ את הסגר הבריטי. חרף העובדה שרוב רובם של המעפילים נתפסו ושההעפלה למעשה לא הביאה יותר יהודים לא"י מעבר למכסה שהבריטים קבעו (1,500 עולים בחודש), מפעל ההעפלה המשיך במלוא המרץ, כאשר הסיבות העיקריות לכך הן: (א) ההעפלה סימלה את הדרישה הציונית הבסיסית לזכות לעלייה; (ב) הנהגת היישוב הייתה מעוניינת, כמנוף במאבק המדיני בבריטים, בפרסום הבינלאומי האוהד שמבצעי ההעפלה וגרוש המעפילים סיפקו; (ג) הביקוש העצום להעפיל מצד מאות אלפי העקורים באירופה; (ד) ההכרה שהמפעל תורם רבות לחיזוק הליכוד הפנימי בקרב היישוב, הרגשת הקשר בין היישוב ויהודי התפוצות, והמוטיבציה של יהודי התפוצות (בדגש על יהדות צפ' אמריקה) לסייע למאבק הציוני.

במהלך שנת 1947 התרחשו שתיים משלשת הפרשיות המרכזיות של מפעל ההעפלה – פרשת אקסודוס ופרשת הפאנים, באמצע הקיץ ובסוף השנה בהתאמה. באמצע השנה החליטו הבריטים לשנות את מדיניות הגירוש שלהם ולהחזיר את המעפילים לארץ מוצא הפלגתם במקום לעצרם בקפריסין. על רקע המפלה שספגו הבריטים במאבק על דעת הקהל העולמית, מעפילי 'אקסודוס' היו הראשונים והאחרונים להיות מגורשים עפ"י המדיניות החדשה, ומעפילי הספינות שנתפסו אחרי 'אקסודוס' גורשו שוב לקפריסין. השנה הסתיימה במאמץ בריטי, בתמיכה אמריקאית, למנוע את הפלגתן של "הפאנים" – שתי אוניות גדולות במיוחד שיחד נשאו למעלה מ- 15,000 מעפילים, רובם מרומניה ומקצתם מבולגריה. בסופו של דבר האוניות הפליגו, למרות התנגדות מנהיגי היישוב, במבצע ההעפלה הגדול והמורכב ביותר בהיסטוריה של מפעל ההעפלה. תוך הסדר עם הבריטים "הפאנים" הפליגו היישר לקפריסין, שם הן והמעפילים נעצרו.

בשלהי תקופת ההעפלה, מתחילת 1948 עד יום הקמת המדינה, הגיעו לחופי הארץ עוד 8 ספינות, נושאות כ- 5,560 מעפילים. בשלב זה ניתנה למלווים הוראה להפסיק כל התנגדות למעצר. ההנחה שהבריטים ירככו את גישתם עד לסיום המנדט התבדתה – כל שמונת הספינות נתפסו ומעפיליהן גורשו לקפריסין. מפעל ההעפלה איבד בשלב זה את חשיבותו במאבק לעצמאות, עם מעבר הדגש מהמאבק המדיני שהניב את החלטת הכ"ט בנובמבר למלחמת העצמאות ומפעל רכש הנשק. השמות המבצעיים שניתנו לספינות בהתקרבן לחופי הארץ – כגון 'ירושלים הנצורה', 'משמר העמק', 'יחיעם', ו'נחשון' – שיקפו את ההתרחשויות בשדות הקרב.

בתקופה שלאחר מלה"ע נתפסו וגורשו מהארץ למעלה מ- 56,500 מעפילים – כ- 52,000 למחנות המעצר בקפריסין והיתר (מעפילי 'אקסודוס') למחנות מעצר באזור המבורג, גרמניה. על המעפילים כתב זאב וניה הדרי, יד ימינו של ראש המוסד לעליה ב' שאול אביגור, את הדברים הבאים: "שבע רבבות האנשים שהושטו באניות המעפילים בשנים 1948 - 1945 לא הרבו לספר על קורותיהם בדרך הים: "נכון", אמר לנו אחד מהם, "נשארנו אילמים כמו הים". [...] הם נאבקו, סבלו, וגילו גבורה בתהליך הכמעט-המוני של ההעפלה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. אף אלה מביניהם שעלו על הסיפונים מלווים בפחד מפני סערות, מגפות, התנגשות עם הבריטים, הפכו בדרך-כלל במהלך ההפלגה חלק מחבורת מעפילים לוחמת".

*** לכתבה הדנה בתרומת מפעל ההעפלה להצלחת המאבק לעצמאות ישראל הקש כאן ***

[כתב: צבי בן-צור]

---

תחנה סופית במסע 'הבריחה' ותחנת מעבר עבור אלפי פליטים, רבים מהם מעפילים לעתיד, שזה
עתה הגיעו מאוסטריה לאיטליה: מתחם Odescalchi Palazzo, ויה אוניונה 5, מילאנו;
המתחם הועמד אחרי המלחמה לרשות הקהילה היהודית וממנו כיוון 'המרכז לגולה'
את הפליטים לעשרות רבות של מחנות/הכשרות ברחבי איטליה


הכנות להעפלה: יהודה ארזי, אז הממונה על פעילות המוסד לעליה ב' באיטליה,
מבקר מעפילים לעתיד העוסקים בייצור ערסלים לשימוש בספינות
ב'בסיס א' (מחנה "מג'נטה") של המוסד ליד העיירה מג'נטה שבצפון איטליה


פליטים בהכשרה – אחת מתוך כ-45 הכשרות שפעלו ברחבי איטליה – ששכנה
בווילה אמה (Emma) שבעיירה נונטולה


תמונת המבנה (בית-ספר לשעבר) בו שכן מחנה המעפילים הגדול טרדטה
בין הספינות בהן העפילו מעפילים שעברו דרך מחנה זה נמנות
'דב הוז' ו'אליהו גולומב' מ"פרשת לה ספציה", 'חיים ארלוזורוב', 'ווג'ווד' ו'התקווה'


הצפיפות הנוראית ע"ג ספינות המעפילים: הספינה 'מקס נורדאו'
כ-75 מטר אורך, 1666 מעפילים, 12 ימים ע"ג הספינה


ההעפלה שימשה את הנהגת היישוב כאמצעי במאבק לעצמאות [הערת מערכת];
אך היא גם הייתה פועל יוצא של לחץ כבד "מלמטה" מצד רבבות שרצו ודרשו לעלות ארצה.
מעפילי 'חביבה רייק' במסר להנהגת היישוב: "שמרו את השער פתוח אנחנו לא האחרונים"


לידות ע"ג ספינות המעפילים: למעלה מ-20 תינוקות נולדו בהפלגות עליה ב'.
התינוקת שבתמונה, גליה שמה, נולדה בלידה מסובכת ע"ג הספינה 'ירושלים הנצורה';
מחזיק אותה מיילדה, מלווה הספינה איש הפלי"ם משה דפני ("הסיילור"), שכל "ניסיונו"
ביילוד היה, לדבריו, "שראיתי המלטות ברפת" (התמונה צולמה במעבר למעצר בקפריסין).


במספר הפלגות התפתח קרב קשה ואלים בין המעפילים והכוחות הבריטים שהשתלטו על הספינות.
מתוצאות הקרב בהפלגת 'כנסת ישראל': מעפילים פצועים  ממתינים על הרציף בנמל חיפה לפינויים
לבית חולים (נראים בברור קופסאות שימורים רבות - הנשק המועדף הן ע"י המעפילים שזרקו
אותן על החיילים והן ע"י החיילים שאספו ושלחו אותן למשפחותיהם באנגליה מוכת הצנע).


עשרה מעפילים נהרגו בקרבות נגד הכוחות הבריטים שהשתלטו על הספינות.
ב'תאודור הרצל' נהרגו שלשה מעפילים; גופתו של אחד מהם מורדת מהאוניה לרציף בנמל חיפה.


בול שהופיע ב-1997 מציין את מפעל ההעפלה, 1934-1948.




צילום של נמל חיפה מ-1948
אוניות 'צי הצללים' נראות עוגנות ברקע, לאורך שובר הגלים
בולטת ביניהן ה'אקסודוס' בזכות צורתה המיוחדת וארובתה השחורה והמזדקרת